הרחבה למשל

הרחבה

ורק הגיבורים (הרצים להר המלך) - משל בעל הסולם 

וְרַק הַגִּיבּוֹרִים מֵהֶם,

אֲשֶׁר מִידַת סַבְלָנוּתָם עָמְדָה לָהֶם,

[...] 

 זָכוּ לַעֲבוֹד וּלְשַׁמֵּשׁ

מוּל הָדָר אוֹר פְּנֵי הַמֶלֶך בְּהֵיכָלוֹ פְּנִימָה."

הגיבורים שמידת סבלנותם עמדה להם..

כל ההקדמה הזאת מתחילתה הייתה מחולקת להרבה חלקים, ורק אחר כך בעל הסולם סידר אותה. לפני כן, ההקדמה הזאת בחצייה הייתה מחוברת לחלק א' תע"ס, והחצי השני לחלק ב' תע"ס, וכך הוא רצה לכתוב את ההקדמות לכל החלקים. אבל אחר כך משום מה איחד את זה להקדמה אחת, וכך זה עד היום. (הרב מיכאל לייטמן, 15.05.12)

במרכז הקבוצה, שם פסגת ההר ושם ההיכל.

וכשאנחנו עולים להר 

זה כאילו אנחנו באים למרכז הקבוצה.

כתוב, "בתוך עמי אנוכי יושבת".

(הרב מיכאל לייטמן, 15.05.12)

אות קל"ג - שאלות ותשובות

הרב מיכאל לייטמן 30-31.05.2007

לקובץ המלא לחץ כאן

באות קל"ג בעל הסולם מסביר שמהבורא מגיע כרוז, שמתבטא בכך שבני האדם מתעוררים ומשתוקקים להגיע להיכל המלך. בהתחלה, כשבני האדם רק מתחילים לרוץ ולחפש איך להגיע להיכל המלך, הם לא כל כך מרגישים בעיות בדרך. אלא הם חושבים שהכול תלוי בכוחם, ושהם יכולים להגיע לרוחניות באותם הכוחות והתכונות שיש להם לפי טבעם. אלא בהמשך הדרך הם לאט לאט מתחילים לגלות, שמשהו לא מסתדר, שיש כישלונות ואכזבות, שהזמן מתמשך ויש איזו אי הבנה ובלבול ודחיות. הרצון שלהם לרוחניות כבר לא עז כל כך כמו שהיה, אלא הוא מתחיל להיעלם. פתאום הם שוב מתחשבים בכל מיני דברים שמסביבם בעולם הזה.

אם בתחילת ההתפתחות הרוחנית האדם חושב שהעולם הזה אינו שווה דבר, שכולו הולך וכלה ונפסד, הרי שבהמשך הדרך הוא שוב ושוב מרגיש בתוכו רצון לקבל גדול יותר, שמושך אותו חזרה לכל מוקדי התענוג שכביכול נמצאים בעולם הזה. כך הוא מתחיל להרגיש את מה שבעל הסולם קורא לו "שומרים", את שומרי היכל המלך, שלא נותנים לאדם לעבור ולהתקרב להיכל המלך, אלא רק אם הוא יתן יגיעה.

והיגיעה אין פירושה שהאדם יכול לעבור משלב לשלב בכוח הגבורה, השליטה והשכל שלו, ולהצדיק את עצמו ולקבוע לעצמו לעלות על ההר הזה, על הר ה'. להפך, היגיעה היא שהאדם צריך על כל צעד ושעל דווקא להילחם עם עצמו. כי "השומרים והשוטרים" נמצאים בתוך האדם. השוטרים והשומרים הם הכוחות שמנוגדים לטבע הבורא, שלא נותנים לאדם להתקרב לטבע הבורא, ושהוא צריך להתעלות מעליהם. זאת אומרת, כל העליה להיכל המלך היא לא התגברות על כוח זר שמחוץ לאדם, אלא התגברות על טבע האדם. ויש בעיה גדולה לעשות זאת.

לכן בעל הסולם כותב, שרק הגיבורים שמידת סבלנותם עמדה להם, הצליחו לעבור את כל השומרים והשוטרים. ונשאלת השאלה מהי "מידת הסבלנות"? האם זה סוג של עקשנות? בנקודה זו עלינו להיזכר במה שבעל הסולם כתב בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב, לבחירה היחידה שיש לאדם ואומר: "את זה קח לך" [1]. והבחירה היחידה היא בקבוצה, בחברה. זאת אומרת, למרות ובניגוד לכל העולם, האדם צריך לברר ולסדר לעצמו חברה קטנה, שממנה יהיה מושפע, וממנה יקבל כוחות. דווקא עם הכוחות האלה, הוא יוכל להיכנס להיכל המלך. מפני שלהיות בהיכל המלך או להיות כלול בחברה הזאת שהוא בחר, זה היינו הך. היכל המלך זה המרכז של החברה שבה האדם רוצה להיקלט, ובעזרתה הוא רוצה להגיע למרכז הזה.

יוצא שהעקשנות או הסבלנות שדורשים מהאדם כדי להגיע להיכל המלך, היא עקשנות בהשתתפות בקבוצה, על מנת לקבל ממנה את הכוחות, את המטרות ואת חשיבות רוממות הבורא. כי רק מהקבוצה האדם יכול לינוק את הנטיות לרוחניות שלא קיימות בו, שנובעות מהתכללות של הנשמות.

כך מובן לנו באופן כללי איך מתקדמים למטרת הבריאה, לאותו המצב "ליהנות לנבראיו" שהבורא הציב, איך להיות מעל טבע המקבל ולהשפיע בכל הכוח של הרצון לקבל שמתגלה באדם. למטרה הזאת מגיעים על ידי שיטת הקבלה.

שאלה: מהו היכל המלך ומהם גנזי המלך?

לעת עתה, היכל המלך וגנזי המלך הם אותו דבר בעבורנו. למרות שבתוך ההיכל יש חלק שהוא גָ"ר דחוכמה, אור עליון שלם, יש אור עליון שאותו מקבלים לפני גמר התיקון הכללי, לפי חוקי צמצום ב', שנקרא היכל המלך. היכל המלך הוא הכלי, שאליו מגיעים לאחר התיקון דצמצום ב'.

לאחר מכן, כשנכללים בהיכל המלך, יש תיקונים נוספים, שכל האנושות צריכה אליהם, שנקראים גנזי המלך. שם מאירים האורות שמיועדים למלכות דמלכות, שיתגלו רק בגמר התיקון הכללי.

שאלה: מה זה מידת הסבלנות?

מידת הסבלנות זה עד כמה שהאדם מוכן לוותר על עצמו כדי להתכלל בקבוצה. בכל רגע ובכל צעד שהוא נזכר או שמזדמן לו, הוא שוב ושוב משתדל לראות, שרק בקבוצה תלויה הצלחתו. אין לו מקום אחר להביע את עצמו, להשקיע בו את הכוח, כי רק בקבוצה יש לו מקום לבחירה חופשית.

על האדם לרכז בקבוצה את כל הכוחות והיוצרות שלו, ולהיות כל כולו רק בה, במוחא וליבא. להשתדל להיכנס ולקבוע את עצמו בתוך החברה, ולהזמין עליו מהחברה את מרב התועלת הרוחנית. לקבל ממנה את רוממות ה', כי זה בעצם המימוש של האדם. וצריכה להיות לו סבלנות לא להיכנע לעצמו, אלא לראות את מקום העבודה רק בקבוצה, ולא להתפזר לאלף ואחד כיוונים. כי דווקא הפיזור "הורג" את האדם. לכן אנשים יוצאים מהדרך.

כתוב, "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [2]. תשע מאות תשעים ותשע שעוזבים מתוך מי שקיבל התעוררות לרוחניות, הם אלה שהתפזרו לכל מיני מקומות, שחשבו שעליהם להשקיע את הכוחות במקומות אחרים. הם לא ראו את הקבוצה כמוקד ההשקעה וכמקור הכוחות לרוחניות, אלא חשבו שמקום העבודה הוא להצליח להיות נואם טוב או חכם גדול וכן הלאה. יש אנשים עם נטיה להיות רבנים או למדנים. יש כאלה שחושבים שאפשר למכור את הקבלה, ולהצליח בחיים. לכל אחד יש בעיות משלו. הרצון לקבל שגודל נותן לכל אחד אין ספור אפשרויות לברוח, וכביכול להצליח ברוחניות.

הסיטרא אחרא מתלבשת על הצלחות גשמיות למיניהן כהצלחה רוחנית, ומבלבלת את האדם. היא אומרת לו שדווקא בהצלחה הגשמית הזאת הוא יגיע לרוחניות. כל הנטיות שלה והמשיכות מכוונות להסיט את האדם מהקבוצה, מהשתתפות בבניית הסביבה, שתשפיע לו ערכים רוחניים וחיסרון רוחני כמו שאנחנו לומדים ב"מאמר החרות" [3].

בין סיטרא אחרא לבין הקדושה, בשליש אמצעי דתפארת, בקליפת נוגה, שם האדם צריך לבחור. בכל מצב שהוא נמצא, אפילו במצב הגרוע ביותר, אם הוא מחפש, תמיד הוא ימצא את השליש אמצעי דתפארת, שבו הוא יכול לקבוע את עצמו, ואיך הוא משייך את עצמו לקדושה.

הרי באדם עצמו אין קדושה, אין בו שום דבר. אלא בעולם הזה יש קבוצה שלומדת, שמשתוקקת לרוחניות, ואדם צריך פשוט להשתחוות ולהשקיע את עצמו בקבוצה, לזרוק את עצמו לקבוצה ולקבל מהחברים בקבוצה את גדלות הבורא. כל מה שהוא יקבל מהם, תמיד יהיה מכוון לרוחניות, לבורא.

יכול להיות שהאדם לא מבין זאת, יכול להיות שהוא לא מסכים, אבל זו הרוחניות. אין לו ברירה, רק לפי העיקרון הזה הוא חייב ללכת. רק מחברי הקבוצה הוא יכול לקבל כיוון נכון לרוחניות. כל הכיוונים שיגיעו ממנו, תמיד ייקחו אותו לכיוון גשמי, כי יצר הרע שלו מבלבל אותו.

ההתכללות בקבוצה היא הפעולה הראשונה "למעלה מהדעת", כי לפי השכל שלו, אדם יכול ללכת לבד ולהצליח. נדמה לו שהוא לא תלוי בהם, שיש לו את כל היכולות והוא יכול ללכת בלי לבנות לעצמו סביבה. אלא שכך הוא יגמור עם הרוחניות. יכול להיות שיצליח להיות נואם גדול, או מומחה גדול, וכן הלאה, אבל הוא כבר לא יתקרב לאמת. ההתקרבות לאמת היא רק על פי הערכים שהאדם מקבל מהחברה.

שאלה: מה זה קבוצה?

קבוצה אלה אותן הנקודות שבלב, שקיבלו התעוררות להתחבר לשורשן, להגיע לשורשן.

יש שורש שאליו אנחנו צריכים להתחבר (שרטוט 1). השורש שלנו זה "אדם הראשון", סכום של כל הנשמות שנמצאות באיחוד, כאחד, שהאור העליון שורֶה בהן כאור פנימי. המצב הזה נקרא אין סוף (שרטוט 1), או מלכות דאין סוף.

שרטוט 1

ואנחנו התנתקנו מהמצב באין סוף, כביכול איננו נמצאים בו. אנחנו נמצאים למטה ולא רואים את המצב באין סוף. אנחנו רואים רצונות ובנוסף להם, כל מיני גופים (שרטוט 2).

שרטוט 2

פתאום הגופים האלה מרגישים משיכה, פתאום הם מרגישים את הנקודה שבלב. אחד מרגיש את הנקודה שבלב, ועוד אחד, ועוד אחד. אמנם לא כולם מרגישים משיכה לרוחניות, יש גם גופים שעדיין לא מרגישים נקודה שבלב, חלקם אפילו מוצלחים בעולם הזה, אבל אותם הגופים שמרגישים משיכה, צריכים להתחבר ביניהם. בדרך כלל כך מסדרים אותם כך, שהם רואים ומרגישים זה את זה. כי הגופים בעולם הזה נעים לפי הכוח הפוטנציאלי, הרוחני שבהם. כי מרוחניות מגיעים כוחות ההפעלה והם משפיעים על הנקודה שבלב (שרטוט 3).

שרטוט 3

הנקודה שבלב צריכה לגדול בתוך הרצון לקבל הגשמי, במשך מיליוני שנים, עד שהיא מגיעה למצבינו היום, שבו היא מקבלת התעוררות ובני האדם מתחילים להרגיש אותה. מתחילים להרגיש שיש רצון של העולם הזה ושיש בו נקודה (שרטוט 4). הרצון בעולם הזה הוא רצונות גופניים לאוכל, למין, למשפחה וכן הלאה, ורצונות אנושיים לכסף, לכבוד ולמושכלות. הנקודה שבלב משתוקקת למעלה, והרצונות הגופניים והאנושיים מושכים לעולם הזה, למטה.

שרטוט 4

שניהם, הנקודה שבלב והרצונות הגשמיים, גדלים במשך אלפי שנים ומאות גלגולים, עד שהרצון לקבל הכללי מראה לאדם עד כמה העסק ביש, עד כמה שהוא לא מצליח, עד כמה כל הרצונות של העולם הזה, מביאים אותו בסופו של דבר לכישלון. כך יוצא שברצון לקבל של העולם הזה, האדם מרגיש בגרעון ובהפסדים (שרטוט 5). מגלגול לגלגול ההפסדים מצטברים, עד שבסופו של דבר, בימינו, אנחנו מגיעים למשבר. בימינו האדם כבר רואה שלא כדאי לו להמשיך לעבוד עם הרצון לקבל, אין לו מה לחפש בעולם הזה. מצד אחד הרצון לקבל גדל ומביא אותו לייאוש, מצד שני הנקודה שבלב גדלה ומעוררת בו משיכה למעלה (שרטוט 5).

שרטוט 5

דווקא כששניהם גדלים, בגלל שהם שייכים לשתי צורות המציאות, לשני העולמות, הניגוד ביניהם נעשה בולט יותר ויותר. עד שהאדם מגיע למצב שבו הוא מתחיל לשאול, "מה הטעם בחיי". השאלה "מה הטעם בחיי" נובעת מהפרש בין המשיכה לרוחניות לבין האכזבה מגשמיות (שרטוט 6).

הנקודה שבלב לא יכולה להתפתח, אלא יחד עם הרצון דעולם הזה שמתברר בגוף האדם. הרצון דעולם הזה הוא רצון, אבל את הלבוש שלו אנחנו מרגישים ומבינים דרך הגוף. לכן הרצון דעולם הזה והגוף הם כביכול אותו דבר בשבילנו (שרטוט 6). יוצא, שהנקודה שבלב יכולה להתפתח רק בזמן שאדם נמצא בגלגול במציאות העולם הזה. ובימינו סוף סוף מגיעים למצב שבו הפער בין הרצון לרוחניות לבין הרצון לגשמיות גדול עד כדי כך שבני האדם שואלים מה לעשות.

שרטוט 6

הכוחות שמזמינים את השאלה הזאת בהרבה נקודות שבלב, הם הכוחות שבשורש מתעוררים להתקשר לבורא. ברוחניות הם קרובים זה לזה, וכיוון שכך גם האנשים בעולם הזה שהתעוררה בהם הנקודה שבלב מרגישים קרובים זה לזה. הם מתחילים להכיר זה את זה דרך שמועה, או דרך אמצעי תקשורת שונים, כמו אינטרנט, עיתונים ועוד. העולם הזה מתפתח בהתאם, כדי לקשור אותם. הכל מסודר רק לפי הצורך לתיקון.

האנשים האלה יכולים להיכנס לקבוצה. הכול מסודר לפי הכוח העליון. כל מי שמובא לקבוצה, הבורא הוא שמביא אותו ואומר לו: "כנס". אין בזה שום בחירה חופשית. אבל לאחר שהבורא הביא את האדם לקבוצה, האדם כבר חייב להתחזק. וההתחזקות להיות בקבוצה, זו בעצם העליה למעלה מהאגו (שרטוט 7).

על העלייה מעל האגו לומדים מהסיפור על מגדל בבל או על קבלת התורה על ידי משה, איך האדם מתעלה מעל האגו, איך כל פעם הוא מוותר יותר ויותר על עצמו. האגו כל הזמן גדל, אדם חייב לעלות מעליו, וכל פעם כשהוא עולה מעליו, הוא רוכש את כוח האיחוד, ואיתו הוא כבר משתווה לבורא. זה נקרא להתקרב לבורא (שרטוט 7).

שרטוט 7

שאלה: איך בעולם שלנו, שבו אנחנו לא רואים את הנקודות שבלב, אפשר לזהות אותן באחרים?

האדם לא יכול לראות את הנקודות שבלב, כי הוא לא רואה את הכוחות. בעולם שלנו האדם יכול לראות רק את התוצאה מהכוחות.

האם אנחנו רואים את כוח המשיכה, את הכוח שבחשמל, את הכוח שבאור? ודאי שלא. אנחנו לא רואים כוחות, אנחנו רואים את התוצאה מפעולת הכוחות. אם ניקח חפץ כלשהו ונעזוב אותו, נראה שמשהו פועל עליו. וכשבודקים, לומדים שיש כוח המשיכה. מודדים את המשקל, את הגובה, את הכוח, את המהירות, וכתוצאה מכך לומדים על הכוח. אבל את הכוח עצמו לא נוכל להרגיש.

כמו בעולם שלנו, כך ברוחניות. גם את הרוחניות האדם לא מרגיש. הוא יכול רק לראות את תוצאות הפעולה הרוחנית. לכן, אם רואים אדם שמתחיל "לחלום" על התקרבות לכוח עליון, סימן שפועל עליו איזה כוח, שמזמין בו תגובה כזאת, כמו הכוח שמזמין תנועה מיוחדת מהחפץ שנופל. אין שום הבדל בין זה לזה.

במאמר "מהותה של חכמת הקבלה", מסביר בעל הסולם,שאנחנו צריכים להתייחס לרוחניות כמו לכוחות שבגשמיות [4]. הוא אומר שבאותה מידה שאדם לא יודע מי הוא, או מהו לחם או מהו חשמל, הוא לא יודע מי הוא הבורא ומהי רוחניות. אין שום דבר מעבר לזה. אלה פשוט כוחות, שאנחנו יכולים לראות רק את התוצאות מהשפעתם, את פעולתם.

שאלה: מה ההבדל בין להשפיע בקבוצה ב"ואהבת לרעך כמוך" לבין להשפיע כך כלפי כל האנושות?

להשפיע ב"ואהבת לרעך כמוך" בקבוצה, נקרא להתקרב לכלי הרוחני, לבנות מודל או תבנית, בהתאם לכלי הרוחני. לעשות כלי רוחני של ממש, שבו נרגיש רוחניות, כוח רוחני, את כוח הבורא ששולט, ששורֶה וממלא את הכלים שיש בהם ביטול עצמי, כלפי האידיאל הכללי של האהבה, האיחוד והחיבור עם הכוח העליון. לכן הקבוצה היא ישום בפועל של שיטת הקבלה. מה שאין כן, כלפי כל האנושות, אין לנו את אותו היחס. כי ייקח זמן עד שכל האנושות תבוא.

האנושות עדיין צריכה הכנה. לאנושות צריך להשפיע רק את הידיעה, לאט לאט עד שתתקרב. ובמידה שאנשים נוספים יתקרבו, ובכל אחד מהם יהיו אותם הרצונות והמשיכה לתיקון ולמחשבת הבריאה, ודאי שנהיה מוכנים לקבל כל אחד ואחד לקבוצה שלנו.

העבודה בקבוצה היא לעשות תיקון בפועל, שהאור העליון ישרה בינינו. העבודה כלפי האנושות היא פרסום שיטת חוכמת הקבלה כשיטת התיקון הכללי של העולם, וכאמצעי להגיע לאושר.

מי הוא הגיבור?

מי שמידת סבלנותו עמדה לו.

הוא עושה כל מה שרק אפשר,

רק לא לסטות מהדרך.

(הרב מיכאל לייטמן, 09.01.11)

-

שאלה: האם נכון לומר שעד היום האנושות התפתחה בלי חופש בחירה, ורק היום יש חופש בחירה?

נכון. כל מאות אלפי שנות ההתפתחות האנושית, רק נשמות מיוחדות, בודדות, היו בעלי בחירה. וגם לא בעלי בחירה כמונו, כי הם היו מייסדי השיטה. הם קיבלו התעוררות מהבורא לא עבור עצמם, אלא כדי לפתח שיטה ולהביא אותה לצורה השימושית לנו, לדורנו אנו לאחר הגלות, כשאנחנו נמצאים בתקופת התיקון.

אף פעם בהיסטוריה האנושית לא היתה תקופת תיקון כמו שלנו. רק אחרי הגלות הרביעית והאחרונה, שהסתיימה עכשיו, ובחזרתנו לארץ ישראל, אנחנו נמצאים במצב של בחירה חופשית. בעל הסולם כותב על כך במאמרו "עת לעשות", ובמאמרים נוספים [5].

כל הנשמות הגבוהות במשך אלפי השנים מ"אדם הראשון", דרך אברהם, משה, רשב"י, האר"י, בעל הסולם ועוד רבים אחרים, היו בעלי השיטה. הם היו מקובלים גדולים ועובדי ה' גדולים, אבל הם פעלו לפי פקודת הבורא. מה שאין כן, כעת מדובר על התיקון באדם הפשוט מהשורה, שמקבל התעוררות ומתחיל את העבודה שלו מאפס, ללא הכוונה כלשהי מלמעלה. לא מדובר בתיקון האדם כדי להיות אור לאחרים, אלא מדובר על התיקון הכללי של הנשמות.

שאלה: האם הרצון שמתגלה היום לרוחניות הוא רצון כללי בעם?

בימינו כל הנשמות שעברו שבירה, גלות, התבוללות, והתכללות זה עם זה, מאז אותה הציוויליזציה הבבלית, נמצאות כעת בתהליך. אמנם עוד לא הכול מוכן, אבל בימינו הן מגיעות למצב שיש בהן הכרה מפותחת של מה שהן השיגו. הן השיגו משבר גדול בהתפתחות לפי האגו, שחייבים להתפתח למעלה ממנו במה שנקרא בחוכמת הקבלה "אמונה למעלה מהדעת". מדובר על נשמות מהשורה, רגילות. ולא על הנשמות המיוחדות שנקראות יחידי סגולה, כמו אבות האומה.

מי הן הנשמות של יחיד הסגולה, מה הם יחידי הסגולה, לאיזה חלק ב"אדם הראשון" הם שייכים, למה נתנו דווקא להם להיות בצורה כזאת ולא אחרת, האם יש בזה הצטיינות כלשהי, או להפך, וכן הלאה. זהו לימוד בפני עצמו, שכעת אין לנו צורך בו. אנחנו קיבלנו מהם את השיטה, ועלינו לממש אותה בכל מיליארדי בני האדם.

שאלה: איך דרך ההפצה והעבודה בקבוצה, האדם רוכש את הדרישה הנכונה שאיתה צריך לבוא ללימוד?

אדם שמתחבר עם יתר החברים בקבוצה, לוקח מהם בכללות את המגמה, את הנטייה, את הכיוון הרוחני הנכון. כי אם הם מתחברים, פועלים עליהם בכללות אותם הכוחות שפועלים ברוחניות. אם בהתאם למה שיש ברוחניות הם רוצים להתחבר, רוצים להיות דומים למה שיש ברוחניות, אז יש בהם כוח כללי משותף. אמנם הם עדיין לא מבינים בדיוק מהו, הם לא חכמים עד כדי כך, ולא רואים רחוק כל כך. ובכל זאת נטייה פשוטה, לפי כמה שמבינים, מספיקה להם כדי להזמין מלמעלה אורות מקיפים. והאורות המקיפים האלה יתנו לחיבור הזה, השתוקקות נכונה למעלה.

ההשתוקקות הכללית הזאת היא כבר העלאת מַ"ן (שרטוט 8). אם אדם מקבל את ההשתוקקות הכללית הזאת, הוא יכול להיות בטוח שהיא מכוונת לכיוון הנכון. מה שאין כן, אם אדם ילך לפי הרצון שלו, הרצון הזה יסיט אותו בטוח לכיוון לעולם הזה, לכל מיני עסקים שבעולם הזה. יש מי שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, עוזב, ולאחר חמש, עשר או עשרים שנה, הוא פתאום חוזר. ויש מי שבגלגול הזה כבר לא חוזר, אלא בגלגול הבא, בגלל שהוא לא נכלל עם הכוח הכללי שבקבוצה, בגלל שלא בנה מודל של התחברות עם הנשמות של חברי הקבוצה.

אמנם אדם שעוד לא נמצא בנשמה, לא יודע מהי, אבל הוא צריך לבנות יחס בין החברים, כמו היחס בין הנשמות בגמר התיקון. כי אין דרך אחרת להתקדם.

חכמי הקבלה מספרים לנו בספריהם איך הכלים והאורות עובדים יחד ברוחניות בכל מיני השילובים ביניהם (שרטוט 8). הם מלמדים אותנו את כל אופני ההשפעה. ואדם שרוצה להיות מכוון להשפעה, ולאט לאט להתקרב אליה, לעלות להר ה', הוא צריך ללמוד איך לעשות את הפעולות האלה. הפעולות פשוטות: חיבור בין הנשמות. שם הייתה השבירה, ושם הייתה ההשפעה ההדדית של האור והכלי, שמתבטאת בחיבור.

שרטוט 8

שאלה: האם כשמגיעים לקבוצה כדי להתקדם למטרה, השאלה "מה הטעם בחיי" מתעוררת בהתחלה כי לא מצליחים להגיע למילוי אגואיסטי בחיים?

אדם לא מגיע לקבוצה ולחוכמת הקבלה עם השאלה האגואיסטית: "מה הטעם בחיים". זו לא שאלה אגואיסטית. על פי חוכמת הקבלה, שאלה אגואיסטית היא שהאדם מחפש מילוי בעולם הזה, בכל מוקדי התענוגים לכאורה בעולם הזה. הוא חושב ששם הוא ימצא מילוי. אבל כשהאדם מגיע עם השאלה "מה הטעם בחיי" לחוכמת הקבלה, הוא כבר מתרומם מעל העולם הזה. הוא כבר לא רוצה לחפש בעולם הזה, יש לו הרגשה פנימית, שהוא מאוכזב מהעולם הזה. הוא רוצה משהו שמנותק מהעולם הזה. הוא לא רוצה מוזיקה, הוא לא רוצה מדע, הוא לא רוצה טיולים, הוא לא רוצה בילויים, הוא לא רוצה אוכל. אל תביאו לו את הדברים האלה, הוא כבר ראה אותם, וגם אם לא ראה, הוא כבר בטוח שאין בהם שום דבר.

כאלה אנשים מגיעים לחוכמת הקבלה, אנשים שכבר יש להם איזשהו חוש שהפיתרון לא נמצא בכל מיני העסקים שבעולם הזה. אנחנו רואים שדווקא אנשי עסקים גדולים, אנשים עשירים שיכולים להרשות לעצמם הכול, נמצאים במשבר ואינם מסופקים. מאין ברירה הם ממשיכים להתעסק בעסקיהם, החברה והמשפחה מחייבים אותם. אבל בפנים הריקנות נשארת.

עם השאלה: "מה הטעם בחיי" האדם מגיע לחוכמת הקבלה. ואז השאלה שלו היא, איך הוא מממש אותה, איך הוא מממש את החיסרון. בנקודה זו חוכמת הקבלה מסבירה לו מיד, שהוא יכול לממש את החיסרון הזה אך ורק אם הוא יסדר אותו לפי הרוחניות.

ברוחניות אנחנו מחוברים יחד. עברנו משבר, והמשבר חילק את כל הנשמות והרחיק אותן זו מזו. לכן אם האדם רוצה להיכנס חזרה לרוחניות, עליו לחבר את הנשמות יחד. בחיבור הזה הוא ירגיש את העולם הרוחני.

שאלה: מה נקרא "להתחבר"?

"להתחבר" נקרא שעל ידי הלימוד, על ידי תקנון הקבוצה, על ידי כל העצות שהמקובלים נותנים לאדם, הוא מחפש את התבנית הקרובה ביותר לרוחניות שבה כולם מחוברים יחד .

מקובלים מספרים שברוחניות יש חוק פשוט: כל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר לאחרים. כמו תא בגוף חי, שמבטל את עצמו כדי להתחבר עם התאים האחרים. זהו חוק החיים, חוק ההתחברות.

הגוף לא יוכל לחיות כאוסף תאים, אלא אם כל תא בגוף יבטל את עצמו ויראה כערך עליון את "ואהבת לרעך כמוך", את החיים הכללים, הכוללים . אם תא רואה שהוא חייב למות כדי להציל את הגוף, הוא מת ללא שום חשבונות. כך כל החומרים מתחלפים. כי החוק הכללי הוא שקובע, החיים הכלליים הם הכול.

אנחנו צריכים להגיע לאותו המודל. בעל הסולם מסביר ש"ואהבת לרעך כמוך" נקרא, שאחד צריך לבטל את עצמו כלפי השני. אפילו האדון חייב לתת לעבד את כל מה שיש לו. זה נקרא "ואהבת לרעך כמוך", לא "חצי חצי", ובודאי שלא "לא לי ולא לך". כמו שלומדים מהמאמרים "מתן תורה", ו"ערבות", המקובלים מסבירים לנו את המודל הרוחני, באילו חוקים הוא מתנהל ואיך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בו [6]. ואדם שמשתדל, זו כל העליה שלו להר המלך.

והאנושות מתפתחת למשברים גדולים יותר ויותר כדי לראות שאין לה ברירה, ושהיא חייבת להתחיל להתקשר. לעת עתה הדברים נראים להפך רק מפני שאנחנו רואים את המשבר, אבל עדיין לא את ההחלטה שעלינו לקבל. דווקא מעמקות המשבר, מתוך עוד ועוד התגלויות של האגו האכזרי, דווקא מתוך עומק הרע, יתגלה באין ברירה שחייבים לעלות, לפי אותה השיטה שאברהם גילה כששאל "במה אדע כי אִירָשֶׁנָּה" [7], ונאמר לו שבניו יהיו בגלות.

זאת אומרת, שהם יקבלו תוספת רצון לקבל אכזרית מאוד ויתעסקו ב"עבודה זרה", היינו, שבני ישראל במצרים ימשכו גָ"ר דאורות, שהם ירצו לעבוד עם הכלים דקבלה. ואחרי שהאדם נעשה אכזרי כל כך הוא מתחיל לגלות שאי אפשר להשתמש באגו כמו שהוא, אלא שעליו לעלות מעל האגו, לבנות מעליו מסך, ועל ידי העביות להגיע לזַכוּת.

אבל בלי להיטמע בתוך הרצון לקבל עצמו אי אפשר להגיע לשימוש הנכון בו. לכן בימינו אנחנו נמצאים במשבר שמתפתח, ועלינו לשמוח שהוא מתפתח מהר. צריך רק לעזור לאנושות על ידי הפצת חוכמת הקבלה, להכיר מהר יותר שהמשבר הוא מטרתי ולראות את הקצה השני, זאת אומרת לאן המשבר באמת צריך להביא אותנו. לא להשמדה כוללת, כללית, אלא דווקא לפסגת המציאות.

שאלה: איזו עבודה האדם צריך לעשות כדי להתבטל כלפי הקבוצה?

לפי המאמרים הראשונים שכתב הרב"ש, להתבטל כלפי הקבוצה, זה להתבטל כלפי הרעיון הכללי של הקבוצה שהוא: איחוד, למען שהבורא ישרה בינינו [8]. "להתבטל" לא נקרא להתחנחן לחברים בחיצוניות, אלא לעבוד יחד על העלאת חשיבות הרוחניות, חשיבות הבורא, כערך העליון. מכאן מובנת חשיבות הקשר בינינו כערך עליון, למעלה מכל ההפרעות הפרטיות שיכולות להיות לאדם. שכל אחד ואחד ירצה להיות רגיש להשפעת החברה אליו בעבודה על חשיבות הבורא, וכל היתר טפל ובטל.

כשמקבלים כזאת חשיבות, האור העליון מורגש מיד בתוך החיבור, בהשתוות הצורה. כי חשיבות הבורא עולה, וכנגדה פועלים כוחות החיבור. כך אנחנו מעלים את עצמנו מהמישור הגשמי, מהחברה הגשמית כביכול, לערך הרוחני. רק בצורה כזאת, במאמץ הכללי שלנו, אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

לעולם לא נוכל לעשות זאת כיחידים, כי העבודה ביחידות הייתה שמורה רק ליחידי סגולה. כל המקובלים שפעלו עד כה היו כמעט יחידים, או שהיו דבוקים ברבם כשלמדו מפה לאוזן, או שהיו עם עוד כמה חברים, אבל בודדים ממש, או שהגיעו בעצמם, בצורה מיוחדת, לסגולה להיות הכלי להשראת האור. לכן הם נקראים יחידי סגולה. מה שאין כן עכשיו, זה הזמן של ההמונים.

שאלה: מה לעשות כשאין רצון להתחבר לקבוצה, והאדם מתחבר רק להפצת חוכמת הקבלה?

אדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, רוצה לדעת, ללמוד, לשלוט. הוא עדיין לא יודע שהוא יצטרך לבטל את עצמו. הוא לא יודע שהוא יצטרך לשבור את עצמו, ולקבל שכל ורגש לגמרי הפוכים ממנו, ראש אחר ויחס אחר לחיים. שהכול יהיה שונה. הוא חושב שהוא יצליח עם מה שהוא, קצת יותר כוח, יותר לחץ, יותר חריפות, והוא יעבור את המשבר.

אלא אנחנו רואים שחברים שהגיעו לקבוצה כגיבורים, לאט לאט נשברים. חלקם רואים שהגבורה שלהם לא תעזור להם. הם חושבים שחוכמת הקבלה לא מיועדת בשבילם, ויוצאים החוצה. חלקם בכל זאת מבינים שהם צריכים לשבור את עצמם, ואם יש להם סיוע מלמעלה, כי קשה מאוד לאדם לשבור את עצמו, אז הם מצליחים ונכללים פנימה בקבוצה.

אז מי שחושב שהוא יכול להצליח רק על ידי הפצת חוכמת הקבלה, נמצא עדיין באחד משלבי הביניים. אבל אם הוא ישקיע את עצמו טוב בהפצה, אז ההשפעה שלו לכולם תביא לו שכל ורגש חדשים. הוא יתחיל להבין שצריכים להתחבר לאחרים. פתאום הוא ישמע, פתאום הוא יהיה רגיש לרעיון הזה. אבל בכל מקרה הוא יצטרך לשנות את הגישה שלו.

יכול להיות שאין לאדם קבוצה. יכול להיות שבמקום שבו הוא נמצא, אפשר לעסוק רק בהפצה. ואם האדם עוסק במה שהוא טוב להפצה, או בכתיבה ובעיבוד החומר, או בהפצה דרך האינטרנט ודרך העיתון "קבלה לעם", אז הוא משרת קהל עצום, וכתוצאה מכך זוכה להיות כמעבר לכוח, שמלמעלה עובר דרכו אל הקהל. ומכיוון שכך הוא מתחיל להתקרב ולהרגיש איך בנויה המערכת העליונה. הוא מתחיל להסכים עם הרעיון, להתחבר, לשמוע. זה פועל עליו, כי דרכו עובר הכוח.

לכן כדאי להמשיך בהפצה, והזמן לעבודה בקבוצה עוד יגיע. כל אחד צריך לעבור עוד הרבה משברים קטנים פרטיים, כדי לשכנע את עצמו שאין ברירה, שרק ביטול עצמו מביא את האדם לרוחניות, שהאדם חייב להתעלות מעל הדרגה הבהמית שלו.

שאלה: אם הקבוצה נמצאת לא בישראל ואין לה רב, וכל החברים בקבוצה הם תלמידים חדשים, האם התפתחותה נפגמת?

דווקא עכשיו יש התפתחות גדולה בלימוד חוכמת הקבלה במספר מדינות במזרח אירופה, התפתחות שלא הייתה כמותה בעבר.

לא צריך שיהיה רב במקום הלימוד, אלא צריך מדריך שיספר לקבוצה וידריך אותה איך בדיוק לעבוד ולפעול. הקשר למדריך לא צריך להיות פיזי, כלומר המדריך לא צריך להיות אחד שרואים אותו כך שאפשר להריח את הריח שלו, לטעום מהו. אלא המדריך צריך להיות אדם שמעביר בצורה מובנת וקרובה ככל האפשר את השיטה המדעית, שמסבירה איך אדם משנה את הכלי שלו, את הרצון שלו, מגשמי לרוחני.

אנחנו בקבוצת "בני ברוך" לומדים יחד. ויש בקבוצה הרבה אנשים, שבמשך עשר-עשרים שנה עברו הרבה תופעות, פעולות ושינויים פנימיים. והם בעצמם כבר בעלי השיטה, לפחות במה שעברו. אז יש כאן כוח שכבר נמצא בפעולות האלה מזמן, ולכל הקבוצות ברחבי העולם יש ממי ללמוד, לאו דווקא ממני, אלא מכל הקבוצה שלנו. החברים מקבוצות הלימוד ברחבי העולם יכולים לבוא למרכז שלנו בישראל, להיות איתנו זמן מה ולראות איך אנחנו פועלים. הם יכולים כל הזמן לשאול ולקבל הדרכה.

אדם שבעולם שלנו מקבל רצון לרוחניות, זאת אומרת שהבורא הביא אותו לגורל הטוב, ואומר לו: "קח לך". אדם לא נשאר עם הרצון לרוחניות ללא טיפול. כמו שמביאים אותו לרופא, ואומרים לו שאצלו הוא יקבל תרופה. אם הוא לא רוצה תרופה, זה עניינו, אבל לרופא מביאים אותו. אם כך, אין סיבה להתלונן, לכל הקבוצות בעולם יש קשר עם "בני ברוך" בישראל, ועובדה שהם נמצאים יחד איתנו בשיעורים.

שאלה: מה צריך להיות היחס לאנשים שהיו בקבוצה ועזבו?

היחס לאנשים שהיו בדרך ועזבו, צריך להיות כמו היחס לאנשים זרים לגמרי. ברגע שאדם לא נמצא בשיתוף פעולה עם הקבוצה, הוא זר לגמרי וחותכים כל קשר איתו.

הרב"ש כותב על כך באגרת לתלמידיו, ואומר שככל שהאנשים שהיו איתו יחד היו קרובים יותר לבעל הסולם, כך הם מסוכנים יותר עכשיו כשהם לא נמצאים איתו יחד. כי לכל אחד ואחד מהם יש רעיונות קודמים, אבל הם בתוך האגו שלהם, שנמצא ללא שליטה, ללא קבוצה, ללא מורה. האגו הוא כבר בעל השיטה, ומתפרע, ומי יודע מה הוא מוציא מעצמו [9].

לכן אותם אנשים שהיו בקבוצה ועזבו, או שהקבוצה לחצה עליהם לעזוב, הם לגמרי לא מקובלים על החברים בקבוצה כקרובים או כחברים. היחס אליהם הוא כמו היחס לכל אדם שנמצא מחוץ לקבוצה. אלא אם כן הם מתחרטים וחוזרים, ובקבוצה שלהם רואים שבאמת הם התחרטו ובאו, אז בגלל שכל יום האדם הוא כאדם חדש, חייבים לקבל אותם.

החברים בקבוצה יכולים להסכים ולקבל אותם. ויכול להיות שהחברים רואים שבלתי אפשרי לקבל אדם מסוים חזרה לקבוצה. כי גם הם וגם הוא עדיין לא מתוקנים ולא יכולים להיות לגמרי מעל זמן ומקום. הם מבינים שכל מה שעברו יחד, השפיע עליהם. ולכן הם לא יכולים לקבל אותו. בכל זאת הם עדיין נמצאים ברגשות אנושיים.

אבל ברוחניות אין בעיה כזאת. רגע אחד אדם רשע, רגע אחד הוא צדיק, והרגעים יכולים להיות ממש סמוכים.

שאלה: כשנמצאים לפני המחסום, איך אפשר לתת לחבר כיוון נכון לרוחניות?

לא צריך לתת לחבר שום כיוון. הקבוצה צריכה לכוון את עצמה ואת כל חבריה לכך שירצו להתלכד ולבנות ביניהם מודל, תבנית, של "אדם הראשון" המתוקן. מה שגודל ביניהם, ומה שמובן להם מהקשר שהם בונים, אלה הם בדיוק הכוחות שבהם הם משיגים רוחניות. כוח ההשפעה שהם משיגים ביניהם הוא כוח שנקרא "בורא", הכוח העליון.

ברוחניות אין "שטיח מעופף", לא מתיישבים על הקבוצה וטסים לאיזשהו מקום. בתוך הקבוצה מתגלה הכול. המצב הרוחני, העולם הרוחני, עולם אין סוף, הבורא, הכול מתגלה בתוך הקבוצה, בקשר בין האנשים. אנחנו לא עפים למרחקים.

שאלה: איך אפשר להימנע מלבנות בקבוצה "פיתום ורעמסס"?

אין קבוצה שלא בונה לעצמה "פיתום ורעמסס". הקבוצה עוברת את אותם השלבים כמו האדם, יש בה משברים, גלות וגאולה, עליות וירידות. הכול נמצא בתוך הקבוצה.

אלא שבשלב הזה לא מדובר על המצבים האלה שיהיו בדרך, אלא על המגמה הכללית. בקבוצה חייבים כל הזמן להימשך לאחדות, שבתוך האחדות נגלה בינינו את האלוקות. ובבניית האחדות הזאת יהיו אכזבות, ירידות ועליות, והתפעלויות למיניהן.

זהו תהליך כללי שקבוצה חייבת לעבור אותו. כי כל האנושות היא כאיש אחד, כ"אדם הראשון", לפי "חוק כלל ופרט שווים" [10]. לכן מה שעובר כל אחד מאיתנו, עוברת גם הקבוצה. אבל בקבוצה זה עובר במהירות רבה, במשך כמה ימים שעות או אפילו רגעים, ללא מצבים איטיים, כמו ההתפתחות שיכולה להיות לאדם. לפעמים אפשר לראות שכל החברים בקבוצה נמצאים בירידה, ולפתע בהתעוררות - לא כלפי מצב הרוח, אלא כלפי עניין האחדות.

שאלה: מה חסר לקבוצת אנשים שהתחברו יחד למען המטרה הרוחנית ולומדים יחד כמה עשרות שנים, ועדיין לא עברו את המחסום?

חסר כוח כללי של רצון רוחני. הרצון שלהם לא חזק, הקשר לא חזק, לא מתגלה הנחיצות לגאולה. זה מה שחסר.

האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. במידה שהאדם ישווה את עצמו לאור העליון, אפילו במידה הקטנה ביותר שדורשים ממנו, רק ב"גרם" אחד של רצון, מיד הוא ירגיש את הגאולה, את ההתעלות מעל האגו שלו, את הצמצום שיעבור על כל הרצונות שלו, ואת הרצון של ההשפעה. זה נקרא האור העליון.

אם הקבוצה עדיין לא מרגישה את הרצון הזה, סימן שבאופן כללי חברי הקבוצה לא כל כך משתוקקים אליו. זה לא שייך לצעקה של אדם אחד. חייבים להיות כמה אנשים יחד, שבעבודה ביניהם הם מלבנים את הרצון הנכון, האמיתי, הרוחני, את ההשפעה. אדם אחד לא מסוגל לכך, הוא לא יבין, הוא לא יראה מה זה רצון להשפיע. בהכרח הוא ידמיין לעצמו רצון לקבל, כי כך הוא פועל לפי הטבע שלו. אלא שלפעמים מתגלה בקבוצה מצב, שנפתחות העיניים לאחד מחברי הקבוצה והוא מרגיש, רואה ומבין, עד כמה שהדרך הפוכה ושונה ממה שהוא חשב.

צריך להבין שהרצון הרוחני לגמרי לא נמצא בידי האדם. הוא לא יכול להוציא אותו מתוכו ולפתח אותו לבד. אין באף אחד מחברי הקבוצה משהו מהרצון הזה.

הרצון הרוחני הוא הקשר בינינו שנשבר. אם אנחנו רוצים לתקן את הקשר, נקרא שהרצון הרוחני גדל בנו. הרצון הרוחני זה הקשר בינינו בלבד, קשר שמכוון לחיבור. שבירת "אדם הראשון" הייתה בין החלקים, לא כלפי הבורא ולא בשום דבר אחר. בשבירה נעשתה הפרדה בין החלקים, המסך נשבר, ואותו עלינו לתקן. לכן באף אחד מחברי הקבוצה אין שום כוח לפתח רצון להשפיע, אלא רק ביניהם.

שאלה: איך הקבוצה צריכה להתייחס ל"ילדים שהזקינו"?

"ילדים שהזקינו" הם אותם אנשים שקיבלו גירסא דינקותא [לימודם בצעירותם], והם מסכימים שאם הם עושים משהו בעזרת הגוף שלהם, זאת אומרת מקיימים את המצוות המקובלות בעולם הזה, אז הם עושים את כל מה שצריך. על זה נאמר, שלא איכפת לבורא איך ששוחטים בהמה, מהצוואר או מהעורף [11], זאת אומרת, לא חשוב לבורא מה עושים במעשים דעולם הזה. כי "לא נתנו מצוות, אלא לצרף בהם את הבריות" [12], זאת אומרת, שהמצוות ניתנו כדי לזכות את הרצון לקבל.

ואם אנשים מתעסקים בפעולות מעשיות בלבד, נקרא שהם "ילדים שהזקינו". כי בפעולות האלה הם לא עושים שום דבר, אלא הם כילדים שלא השתנו, ורק נעשו זקנים בחיצוניות. עם אנשים כאלה, אין מה לעשות.

אסור להיכנס לתוך העסקים הרוחניים של אדם אחר. לאנשים האלה עדיין לא מובן שְהמעשים שלהם, פשוט שווים לאפס. הם לא גדלים, הם נשארים אותם הילדים. הזמן עובר, הגלגול עובר, ואין שום תוצאה מהחיים שלהם. אין מה לעשות, את הרע הזה האדם צריך לגלות בעצמו.

שאלה: מה אפשר לעשות כדי שהקבוצה לא תיכנס למצב רדום?

אם בקבוצת "בני ברוך" ישראל היינו רק לומדים, היו נשארים עשרה או חמישה עשר איש. כל היתר היו בורחים. אדם לא מסוגל ללמוד את חוכמת הקבלה.

את חוכמת הקבלה לא צריך ללמוד, אלא לממש. חלילה לנו להגיע למצב שנקרא "חוכמתו מרובה ממעשיו", כלומר ללמוד, להחכים ולהבין יותר ממה שאנחנו מבצעים.

והביצוע הוא בקשר בין כל אחד מחברי הקבוצה לבין יתר החברים, בבניית התבנית של "אדם הראשון", ובמימוש של דברי המקובלים, בהפצת חוכמת הקבלה לכל העולם. ובזה נמצאים בפיגור של ממש.

אם לא היינו בונים קבוצה בפנים והפצה בחוץ, ודאי שלא היינו יכולים להחזיק את עצמנו כך סתם בלימוד. כי חוכמת הקבלה, התורה, לא ניתנו לנו כדי ללמוד אותם. אלא "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" [13], כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [14]. זאת אומרת, אם יש לאדם יצר רע, שייקח תורה ויטפל ביצר רע. אחרת הוא לא צריך אותה, אחרת היא נותנת לו חושך במקום אור. כמו שמסביר בעל הסולם בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" [15].

לכן האנשים שלומדים ולא רוצים לעשות שום דבר, צריכים להבין שלא הקבוצה ולא הפצת חוכמת הקבלה צריכים אותם, אלא הם צריכים את הקבוצה ואת ההפצה.

********************************************************************************* 

[1] אות ד ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

[2]ויקרא רבה, פרשה ב.

[3]ל"מאמר החרות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

[4] למאמרו של בעל הסולם "מהותה של חכמת הקבלה" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.

[5] למאמר "עת לעשות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 9. על בחירה חופשית אפשר לקרוא גם במאמרו של בעל הסולם "מאמר החרות", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 199.

[6] למאמרי בעל הסולם "מתן תורה" ו"ערבות" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 111, 118.

[7]בראשית טו, ח.

[8] ר' ברוך אשלג, "מטרת החברה", מאמר א, בתוך: שלבי הסולם (בבלי, יבמות) , כרך ה'.

[9] ראה ר' ברוך אשלג, אגרת ב, בתוך: שמעתי.

[10] ל"חוק כלל ופרט שווים" ראה ר' יהודה אשלג, "מהותה של חכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.

[11]בראשית רבה ד, א.

[12]שם.

[13]קידושין דף ל ע"ב.

[14]איכה רבה, הקדמה, ב.

[15]ראה אות יג ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

הסבלנות היא התכונה החשובה ביותר

התכונה החשובה ביותר היא הסבלנות, הנכונות לסבול, הביטחון בדרך. "סבלנות" פירושה שאני מוכן לעבור את כל השלבים שבאים אליי, מבלי שהשכל והרגש הבהמיים הנוכחיים שלי יקבעו עבורי את האמת.

אני מלכתחילה מקבל על עצמי "אמונת חכמים", אמונה במקובלים שכבר עברו את הדרך ומייעצים לי כיצד להתנהג, ואני הולך בהתאם להוראותיהם ומבצע אותן. אין כאן שום השפלה עצמית. להיפך, אני מתכוון להשיג את הכול ברגש ובשכל, בכל שלב ושלב של הדרך.

אני מבין שמתוך ההתרחקות אני צריך להגיע להתקרבות, ועל פני שתיהן אני משיג תמיד מצב חדש, ברגש ובשכל, וכך אני מתקדם.

התוצאה מכל התנועות האלה קדימה ואחורה - היא הבירור שאני מבצע ברגש ובשכל: אני קונה בכל פעם את המצב החדש, ובכל פעם אני מוסיף.

ומהצד השני, התהליך שאני עובר הוא תמיד בהכנעה, מעל האגו שלי. אני מתרחק, ואז אני מרגיש את עצמי בחושך, בשפלות. וכאן בדיוק אני צריך לגייס את הגאווה שלי ולהגיד לעצמי, שאני מרגיש כל כך רחוק דווקא מפני שקיבלתי עצמאות. לכן אני יכול להתגאות בכך שאני מנוגד ולא רוצה, להתגאות מהריחוק הזה מהבורא. אמנם רע לי ואני מבולבל, אבל מתוך זה אני קונה כלי חדש.

ועכשיו אני מתחיל לעבוד על הכלי החדש הזה ולהתקרב לבורא, ואז המרחק הזה, הבלבול, החושך וחוסר הנעימות – מתחילים להתמלא על ידִי באור ובהבנה, בהבחנות חדשות, לא אגואיסטיות, אלא מעל האגואיזם. וכך אני משיג את המצב החדש.

-

סבלנות מגיעה לפי מידת הסבלנות

מצד אחד, דרושה לנו בעירה פנימית תמידית, ומצד שני, סבלנות.

איך משלבים את שני הדברים יחד?

 סבלנות מגיעה לפי מידת הסבלנות. אי אפשר לקנות את התכונה הזאת בצורה אחרת. ליד המורה שלי, הרב"ש, עברתי כל מיני תקופות ולפעמים פשוט בערתי מחוסר סבלנות. אבל בסופו של דבר, זה לא שהתרגלתי, כי ברוחניות אין הרגל, אלא פשוט הגיעה הכרת המצב שלי.

כאן פועלת גישה כזו שנקראת "הכנעה", שהיא הכרחית ולא ניתן בלעדיה. אם הבורא הוא טוב ומטיב לטובים ולרעים, ולפי תפיסתו אנחנו כבר נמצאים בגמר התיקון, אז כל מה שקורה, כל מה שמתרחש זה רק ביחס אליי, בהרגשות שלי. ואם הכול תלוי רק ברצונות, בכלים שלי, אז זה אומר שכל התיקון שלי הוא בלקבל בצורה נכונה את ההשגחה העליונה, את המצב הנוכחי שלי.

אם המצב שלי ישתנה ויהפוך להיות כזה כמו בגמר התיקון, אז האם אני אראה העולם אחר? האם אני אראה את אותם הפרצופים מסביבי? האם בעל הסולם, שהיה נמצא בגמר התיקון, לא ראה את אותו העולם כמונו, את כל הזוועות שלו? אבל הוא תפס את העולם כטוב מוחלט ויחד עם זה, התלבש ברצונות שלנו והרגיש איך אנחנו תופסים את העולם הזה בצורה אחרת.

הסבלנות היא בכך, שאתה מבין שהעולם כבר מתוקן, שהכול מתוקן. אבל יש עדיין שלבי תיקון שמוטלים על אלה שמרגיש בהם צורך. בסופו של דבר, ההבנה הזאת תבוא אליך. אי אפשר לדלג על המדרגות וישר לבוא אליה. אתה יכול לעזור לעצמך רק בזה שתשתדל לייצב לעצמך את הסביבה ולא יותר מזה.

לא יכולות להיות לך שום טענות כלפי הבורא, כי הוא מלכתחילה יצר הכול בצורה המתוקנת הסופית, בגמר התיקון. אבל הנברא צריך לפתח בתוכו כלים כדי להשיג ולהכיר בכל הטוב הזה. אי אפשר לתת את זה במתנה, אחרת הנברא לא ירגיש את המצב הסופי הזה.

לשֵם כך צריך לעבור דרך מצב של "הכרת הרע" מפני שאתה לא נמצא במצב כזה, ודרך הכרת הטוב, מזה שנמצא בו. כלומר בהתחלה חייב להיות חושך, הסתרה, "הכרת הרע" של המצב הזה. וזה לא רע משום שהאגו שלך סובל מזה, אלא מפני שאין בו חיבור עם האחרים, השפעה.

המסלול לאותו היכל זה מסלול החיבור

(הרב מיכאל לייטמן, 15.05.12)

סבלנות, והכל יגיע

מאיפה אפשר לקחת כוח כדי לבטל את עצמי בפני הקבוצה, כדי שכל אחד ירגיש שהוא פחות מהאחרים?

אם הקבוצה מתפתחת בצורה נכונה ועוברת ממצב למצב, אז כל חבר בה נמצא במצב שלו ומשלים את האחרים. כתוצאה מכך, כל הקבוצה מתקדמת.

חלק מהחברים יכולים להרגיש בירידה וחלק בעלייה, חלק תופס יותר בשכל וחלק ברגש, אבל כולם יחד מתקדמים. חייבת להיות כאן סבלנות. היראה הרוחנית כוללת בתוכה את מידת הסבלנות, את הנכונות לסבול. אני צריך להבין שלא אני בעצמי מבצע את הפעולות, אבל אני מזמין אותן.

הפעולה מתבצעת כאשר אני מוכן להשתנות למען ההשפעה, כלומר כאשר אני מסוגל לוותר על התוצאה, על התועלת האישית. ואז הפעולה הזאת מתרחשת.

"כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתע"ס"

אות קל"ג

הרב מיכאל לייטמן בשיחה 15.05.12
-

אנחנו מתחילים חלק חדש ב"תלמוד עשר הספירות". עד כאן דיברנו על הסתר וגילוי, על כך שיש הסתר בתוך הסתר, והסתר רגיל, גילוי רגיל, וגילוי כפול, שכך, בארבעת השלבים האלה כמו שכרגיל אנחנו מתקדמים בה-ו-י-ה, י-ה-ו-ה. ולמעשה גם עכשיו אנחנו נמצאים בכל עולם האין סוף, רק לעומת המצב הגלוי, אנחנו נמצאים בהסתרות תחת מאה עשרים וחמישה מסכים ועוד המסך האחרון, שזה העולם הזה. ולכן מה שמרגישים בניתוק מכל מצבי ההשפעה, במצב הקבלה, זה מורגש בנו כעולם הזה, וממנו אנחנו מתחילים לגלות.

וכבר אמרנו שהמיוחד הוא בכך שאנחנו יכולים להשיג בעולם הזה, ושאלנו לָמה אנחנו נמצאים מחוץ לכל מדרגות ההשפעה. לפחות יכולנו להיות באיזו מדרגת השפעה אחרונה, אחד חלקי מאה עשרים וחמש, במשהו, לָמה לא? מפני שדווקא המעבר הזה בין הניתוק, בין "אין", ל"יש", הוא מאוד חשוב, ובו אנחנו צריכים להיות כל זמן שלא נברר את הניתוק הזה בכל הצרכים שלו. לכן זה חייב להיות מה שנקרא "ארבע שנות הגלות", ארבע המידות השלמוֹת בבירור הניתוק והחושך.

ואיך אנחנו מתקדמים לגילוי? על ידי כך שאנחנו יכולים להתחיל להתחבר בינינו בצורה מכאנית, שקרית לגמרי. כי אף אחד לא רוצה להתחבר באמת לפי הדרישות של מאה עשרים וחמש מדרגות. אנחנו לא רוצים להתחבר, אבל אנחנו יכולים לשחק, להשתדל להיות כאילו מחוברים, כאילו רוצים. זאת הייחודיות של המצב שלנו שנקרא "העולם הזה", שיכולים לעשות פעולות שקריות, והן בכל זאת מזמינות עלינו את האור העליון המברר, המתקן, הממלא, שנקרא "אור ע"ב ס"ג", שנקרא כך מפני שהוא לא מגיע אלינו בצורה הגלויה כ"אור המקיף". אבל זה אותו האור שפועל בכל המדרגות העליונות, אותו אור אין סוף שיורד ומקטין את עצמו בכל המדרגות ומאיר עלינו מה שנקרא "מרחוק". מרחוק הכוונה היא שאנחנו נמצאים בעולם האין סוף, אנחנו נמצאים בכל האורות האלה, בכל הכלים, בכל, אבל כלפינו הוא משפיע בצורה מאוד מזערית, וכך בהדרגה אנחנו גדלים, מבררים את עצמנו.

אז בצורה כזאת, שאנחנו משתדלים בתמיכה, בעצות מקובלים, על ידי המאור המחזיר למוטב שמגיע לנו בהכנה נכונה בחיבור בינינו, אם אנחנו מתחילים לקרוא את הספרים שלהם שמדברים על המצבים המתקדמים, אנחנו מתקדמים ועוברים את שלבי ההסתרה ומגיעים לשלבי הגילוי. ארבעה שלבים, שנקראים "עשיה", "יצירה", "בריאה", "אצילות". ובעולם האצילות אנחנו משיגים את הכל, כי עולם אין סוף ועולם הכתר, כולם מופיעים, נמצאים, מתגלים בעולם האצילות. זה מה עברנו עד כה. ומה בעל הסולם רוצה לספר לנו עכשיו?

כל ההקדמה הזאת מתחילתה הייתה מחולקת להרבה חלקים, ורק אחר כך בעל הסולם סידר אותה. לפני כן, ההקדמה הזאת בחצייה הייתה מחוברת לחלק א' תע"ס, והחצי השני לחלק ב' תע"ס, וכך הוא רצה לכתוב את ההקדמות לכל החלקים. אבל אחר כך משום מה איחד את זה להקדמה אחת, וכך זה עד היום.

אות קל"ג

"גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל ד"ה "וצריכים", אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה, כמצווה עלינו." בכל כוח הבינה שנקרא "הארה" ובכל כוח החכמה שנקרא "אהבה". כך בשני כוחות אבא ואמא שהוא משיג, בקשר שמייחד אותם בכוח שלו, הוא מגיע להשפעה שלו לכתר. ""ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי" ["ולא נברא העולם, אלא לצדיקים גמורים"] (ברכות ס"א).

אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל."

למה הוא עושה כך? הבורא ברא היכל, רצה להזמין לשם את כל האוהבים, ואותם האוהבים הוא רוצה עכשיו לסנן על ידי השוטרים והשומרים, עושה להם "בלגן", כמה מכות וייסורים הם עוברים, תראו מה שהוא עושה, אין לו אפשרות אחרת לבחור? הוא לא יודע מי יהיה נאמן, מי אוהב אותו, ומי לא אוהב?

תלמיד: זה הפוך מהשכל.

אבל לָמה זה כך? למה הבורא דוחה את כולם ורוצה להעביר את בני האדם רק על ידי שוטרים, ומי שיעבור, יעבור? זה ברור, כי אז הוא הנאמן, אז הוא השייך, אז הוא זה שאמת מתאים ומיועד לזה. כן או לא?

תלמיד: רק כך ניתן ליצור את הכלי שבתוכו ניתן יהיה לקבל.

נכון, כי זו יצירת הכלי לקבלת התגמול שבהיכל המלך. איך אתה תבנה את הכלי? זה לא שאתה מוכן מלמטה רק לא נותנים לך לעלות למעלה. אז באמת, באיזה מקום נמצא הצדק? אני רוצה מכל הלב, ואז בא איזה שוטר, נותן לי סתירה, ואני מתגלגל בחזרה לתחתית ההר. אלא אני בכלל הפוך ממה שאני צריך להיות למעלה, בפסגה. אני לא אותו אדם שצריך להיות שם אחר כך.

רק על ידי השוטרים האלה אנחנו כל פעם משתנים, מתאימים את עצמנו יותר ויותר. ודאי שכלפי האגו שלי הם נראים שוטרים, שומרים אכזריים, נוראיים. הבורא הוא האכזר ביותר בין כולם, כי הוא העמיד את השוטרים והשומרים. מי יכול להיות יותר אכזר ממנו? הוא עשה את יצר הרע, ועוד כנגדו עשה כל מיני בעיות.

איך יכול להיות? בראת ילד מסכן ובנוסף לכך, אתה עוד נותן לו מכות? במה אשם התינוק הזה? המחשבות הן כולן לטובתנו, כדי להצדיק אותנו, אבל במה העניין? אפשר לבנות את הכלים הנכונים, רק על ידי קניית התכונות החדשות, שאין בנו מהן כלום.

ולכן הגישה הנכונה מלכתחילה, היא שאתה מפצל את עצמך לשניים. מצד אחד, אתה רואה מה יש לך ברצון לקבל שלך, מסתכל עליו, ומצד שני, מה יש לך ברצון להשפיע שלך, בהידמות לבורא, זה נקרא "כלפי העלייה להר המלך", ואתה צופה מעצמך על שתי הנקודות האלה, או שזה נקרא "מהקו האמצעי". וכלפי הרצון לקבל שלך, הדרך היא אכזרית ואין בה צדק והכל קורה ההפך. וגם כלפי רצון להשפיע אתה לא מוצא הרבה הצדקות והרבה תומכים.

הכל זה ביגיעה, גם כלפי האגו וגם כלפי רכישת הרצון להשפיע. אבל העיקר שאתה מסתכל על שתי הנקודות הללו בצורה נפרדת, מנקודה נפרדת. אתה מתעלה כאילו לכתר, מסתכל כמו הבורא על המכונה הזאת, היא לא שייכת לך, היא שייכת לך רק כדי להידמות לו. תתפוס את עצמך כמו הבורא, בדבקות אליו, ותסתכל על כל היתר, כעל אמצעי.

בצורה כזאת תוכל להצדיק, להבין, לעבור את הדברים האלה למעלה מהדעת. למעלה מהדעת של ההשפעה והקבלה, כי ההשפעה היא כולה מהקבלה.

שאלה: מה זה בדבקות אליו?

"בדבקות אליו" זה שאתה רוצה לא להיות קשור לרצון לקבל, אלא הוא כאמצעי. הרצון לקבל הוא אמצעי, כמו שהתורה היא אמצעי. אתה חייב על ידי התורה להפוך אותו ליצר הטוב, שבו אתה נדבק בבורא.

יוצא כך, בשביל מה אני צריך יצר טוב? כדי להגיע לדבקות. אני לא יודע עכשיו מה זו דבקות, אבל כדי להגיע לדבקות אני צריך משהו שנקרא יצר הטוב. אבל כדי שהיצר הטוב הזה יעזור לי להיות דבוק לבורא, אני צריך להגיע אליו מצד היצר הרע על ידי שימוש בתורה.

זאת אומרת, כל הבריאה היא כדי להגיע לדבקות. לכן תסתכל מנקודת הדבקות שאתה רוצה להשיג, על כל התהליך שעובר עליך. אז אתה תהיה מנותק מלראות את עצמך בתוך הרצון לקבל, בתוך האגו, אתה כל הזמן תשלוט עליו, תראה אותו מהצד, כאמצעי.

לכן כותב לנו רב"ש, שהעיקר זה כל הזמן להעלות גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה, גדלות החברים, כי זה עוזר לך להסתכל על כל היתר כמו על אמצעי.

שאלה: איך אפשר לראות את עצמי מהצד, או לפצל את עצמי.

לא את עצמי, את האגו שלך.

תלמיד: איך אני עושה זאת אם אני נמצא בתוך האגו?

תצטרך להתעלות ממנו.

תלמיד: אז מה אני עושה אם אני נמצא בתוכו?

תשמע מהחברים איך הם מסתכלים עליך. תנסה להיות איתם, לראות את עצמך מהצד.

תלמיד: אז אני צריך להכניע את עצמי?

תידבק בדעה של הקבוצה, וממנה תסתכל על עצמך. זה לא נעים, אבל זה עוזר. יש כאן פסיכולוגיה, אל תגידו שזה לא אפשרי. מתחילים מפסיכולוגיה פשוטה, ואז מתחילים להוסיף עליה כבר הבחנות רוחניות. אבל זה ממש עניין פסיכולוגי, כל אחד יכול לעשות זאת.

שאלה: בכנס דיברת על כך שאנחנו צריכים ללמוד איך למשוך את האור נכון. האם תוכל לפרט קצת איך אנחנו יכולים ללמוד לעשות זאת?

ההבדל בין המצב שלנו לבין כל המדרגות הרוחניות, שאנחנו יכולים אפילו ממצב שנמצאים בשקר, באגו, להיות בהזמנת המאור. בדרגה רוחנית אתה לא יכול לעשות זאת. בדרגה רוחנית זה פשוט, אתה כבר נמצא בתוך המערכת, יש מצב של כן או לא, לפי הדרגה, לפי המצב, לפי המקום. אנחנו חושבים שהעולם הזה הוא כאילו לרעתנו, הוא דווקא לטובתנו. אנחנו כמו תינוקות יכולים לצעוק, לדרוש בצורה שקרית, ולקבל אפילו שזה שקר.

זה כל העניין של העולם הזה. אני לא רוצה חיבור עם החברים, אני נמצא במצב אגואיסטי, נורמלי, של האגו שלי. אבל אם אני מתחבק איתם, יושב איתם, איכשהו מתחבר איתם, רוצה להגיע כאילו לקשר, ואפילו שהכול בנוי על אגו טוטאלי ואין כלום חוץ ממנו, אז מתוך המאמצים האלה, כמו ילדים שמשחקים בחול, בקוביות, בלגו, מתוך זה אני פתאום מתחיל לקבל שכל, תפיסה, הרגשה. אני מתחיל לגדול, יש לי הבחנות ביד.

והעיקר הוא שבכל זאת אני משחק במשחקים יותר ויותר אמיתיים. חיבור בינינו, איכשהו לוותר, להכניע את עצמי, איכשהו ללמוד, לקרוא, לכוון לאיזה מאור. ואז אני מקבל פתאום חשיבות בהשפעה. פתאום השפעה נעשית דבר חשוב, כנראה שיש בזה משהו. וגם מתוך זה שהעולם סובל עוד קצת, הסבל שלו עוזר לנו לא כל כך להעריך את המצבים האחרים, האגואיסטיים וכן הלאה.

העולם הזה הוא ממש המצאה והוא המיוחד, כל יתר המדרגות הרוחניות זו רק מערכת. כאן בעולם הזה זו הייחודיות. לכן במדרגה הקטנה הזאת, מתגלה כל הבחירה. כל הבחירה, כי העבודה שלנו בעולם הזה היא כל הזמן בבחירה, כי היא מתוך החושך. אחר כך יש דברים אחרים, אלה סוגי בירורים בחיבור, אתה כל הזמן רוכש את המומחיות, מוסיף. אתה מגלה עושר של אופני הבעת המלך, ההתגלות שלו. אבל זה לא כמו שעכשיו.

למה הזמן של מדרגת העולם הזה הוא כל כך ארוך, ממושך, מתיש? כי אחר כך אתה משתמש בכל המדרגה הזאת של העולם הזה, לכל המדרגות. למה רק כל עוד אתה חי בעולם הזה אתה יכול לתקן את כל 125 המדרגות? כי אפילו לתיקון המדרגה האחרונה ביותר אתה חייב להרגיש את עצמך "שמעון מן השוק".

המדרגה הזאת של העולם הזה, המצב הזה שאנחנו מרגישים, הרי זו לא מציאות שאכן קורית ואני נמצא בעולם הזה פיסית, אלא זה מה שמצטייר בי במוחי. אני חייב להרגיש במוחי מציאות כזאת מיוחדת, ניתוק מוחלט, שממנו על ידי כל מיני חיבורים שקריים אני מזמין המאור.

וגם לאותן מדרגות כשאני כבר נמצא באצילות, לא חשוב אילו מדרגות, אני חייב את המדרגה הזאת. בלעדיה לא מתקנים "יש מאין". כי דבקות בבורא לא יכולה להיות אם בכל מדרגה אני לא מוסיף מהנתק בין העולם הזה לכל יתר העולמות.

תלמיד: אבל אתה מתאר את התהליך באופן כל כך מפתה, כך שאני שוב מתאר אותו בתוך האגו שלי.

תהיה באגו, אין בעיה. העיקר תגיע, בדרך אתה תזרוק אותו.

תלמיד: אפילו שכרגע אני רואה את ההשפעה רק כאיזה תענוג עתידי?

כן, תענוג. כמו שאומרים לילדים. אני זוכר שמאוד רציתי רובה אמיתי, רציתי לצאת לצייד. סבא שלי אמר, "אני אקנה לך, אם תסיים את שנת הלימודים עם ציונים לא פחות מתשעים". כך סיימתי את השנה, והוא לא קנה לי את הרובה. התרגזתי, אבל בשנת הלימודים כן השתדלתי ללמוד.

תלמיד: זאת אומרת שזה בסדר שאני רואה כרגע את המטרה כתענוג ואני מתקדם אליה מהמקום הזה. זאת אומרת, זה בסדר לרצות אותה או להשתוקק אליה מתוך המקום הזה.

זו סתם טענה. יש לך הכול, יש לך חברה שבה אתה יכול לממש את הכלי שלך, והאור יתגלה שם, והבורא יתגלה שם. מה עוד אתה צריך? יש לך מערכת, אתה נמצא במשפחה. אתה לא רוצה, אל תעשה. אתה כן רוצה, כן תעשה. אין אפשרות אחרת. יש לך תמיכה מכל העולם, מהמון חברים שלנו שבכל העולם, וגם מהעולם כולו שמראה מיום ליום את האפסיות שלו. אין כאן בעיה, אין לנו על מה להתלונן.

האם אנחנו עד כדי כך אפסיים, שצריכים לגלות לנו כל המערכת הזאת בצורה כזאת שהכול שבור, וחוץ מהדרך הזאת אין כלום? זה רק מראה על אפס כוח ההתנגדות שלי, עד כמה שאני ממש קטן, שפל, אומלל וכלום. בזמנים של בעל הסולם העולם כולו היה מלא בריצה אחרי תענוגים, בהתפתחות של כל מיני טכנולוגיות, מדע, עושר והכול. היום הכול כאילו בא כדי לתמוך בך.

"וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא."

זאת אומרת, זורקים את האדם, דוחפים אותו, עד לנפילה ממש למטה. וכל פעם שהוא מרגיש למטה, אז מפני שעלה למעלה הוא מרגיש את הלמטה עוד יותר גרוע. וככל שעוד רגע הוא כבר מגיע, אז פתאום מחליק למטה. לזה באמת צריכים כוח התמדה גדול, אף אחד לא מצויד בו, אלא ניתן לקבל אותו רק על ידי הסביבה. כמו אצל מטפסי הרים.

"וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר." אתה יכול לראות סביב ההר, למטה, הרבה גופות. אבל אחר כך מחיים אותן. "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם," את המידה הזאת אסור לשכוח, מידת הסבלנות. לא החכם, ולא החזק, ולא כלום. רק סבלנות. אבל לא סבלנות שאתה יושב ומחכה, אלא סבלנות שאתה מתעקש, עקשנות. "וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו."

שאלה: במה תלויה מידת הסבלנות של הקבוצה?

בעולם שלנו סבלנות נקרא שאני מתייחס לתופעות שקורות בצורה פסיבית. בהתקדמות הרוחנית אין דבר כזה. סבלנות וסובלנות ברוחניות נקרא שאני מוכן לסבול, ואני מחפש כוח לעלות למעלה על ידי החיבור המתמיד שלי בקבוצה, וכל הזמן אני עובד רק לזה.

כמו מטפסי הרים שקודם כל לומדים בקורס מיוחד איך להתגבר על כאב, כי הכאבים נוראיים וצריכים לדעת איך לעבוד מעליהם.

שאלה: מה זה הכאב הזה?

בספורט זה כאב פיסי. אם אתה רוצה להגיע להישגים, אתה נתקל בגבול של כאב. וכך בכל ספורט, גם ברכיבה על אופניים. אבל זה בגוף, ואנחנו מדברים על הגוף הפנימי, גם שם אותו דבר. סבלנות נקרא שאתה מוכן לעמוד על כאב, שיסבול הגוף, ומעל הכאב הזה, מעל ההרגשה הזאת, אתה ממשיך לעבוד.

צריכים להסביר קצת יותר איך עושים זאת, להמחיש זאת. אני השתתפתי מעט בריצה, אבל לא הלכתי לכיוון הספורט, ולכן אני לא יכול להסביר, אבל אני מבין זאת מתוך העבודה הרוחנית.

תלמיד: את הסבל של הגוף עוד אפשר לתפוס, אבל סבל פנימי זה משחק אחר לגמרי.

אבל גוף חיצוני דומה לגוף פנימי, גוף בשרי וגוף רוחני. זאת אומרת, גם שם יש מחסום של כאב, אהבה עצמית, אי יכולת להתגבר על הגאווה, על השליטה, על ההכנעה כלפי הקבוצה, לא נותנים לך להתקדם, ואתה חייב לסבול את הדברים האלה. זה סבל פנימי, מנטאלי, רגשי. זה לא סבל פיזי בבשר, למרות שמורגש בבשר, מורגש ממש כך, שהגוף כמו בירידות, בנפילות, שאתה מרגיש כאילו הגוף עצמו כואב, שיש בו אפילו שינויים.

שאלה: אז במה תלוי המקום הזה של האדם, שכל פעם למרות שהוא עדיין מרגיש שהוא לא הגיע, הוא דורך על עצמו ועדיין ממשיך. הוא עדיין ממשיך להחזיק בקבוצה, להמשיך איתם לעבר ההיכל? 

זה תלוי בהכנעה שלו, כמה שהכניע את עצמו כלפי הקבוצה. יש פה כמה נתונים. קודם כל זה שורש נשמה. על זה אין מה לדבר, על זה אין בחירה. לכן אם יש, אז יש, ואם לא, אז לא. יש כאלה שחיים בג'ונגל, יש כאלה שחיים בקבוצה הזאת. את זה לא אנחנו בוחרים. אחר כך אפילו כשנמצאים בלימוד יש כאלה שיש להם תכונות כאלה, ויש תכונות אחרות. כל אחד מתוך שורש הנשמה, ולפי שורש הנשמה מידת הניצוץ שיש בו. אבל כל הדברים האלה לא ניתנים לאדם לבחור ולעשות משהו. אנחנו מדברים רק מרגע או ממצב שהוא אחרי כל הנתונים שנולדת איתם, אתה נולדת יפה, אני מכוער. אתה עם משקפיים, ההוא בלי משקפיים. עם כל מיני תכונות. נולדנו וזהו.

זה לא חשוב, כי לצורך הרוחניות כל אחד, אם מממש את עצמו, הוא מגיע לגמר התיקון, זהו. אז השאלה שלי היא רק מה תלוי בי, ועל זה אנחנו מדברים. תלויה בי דרגת הסבלנות, מידת הסבלנות. כי מידת הסבלנות עוזרת לאדם להגיע לגמר התיקון. מהי הסבלנות? סבלנות היא הכוח, כוח ההתמדה שאני רוכש אותו מהחברה, מהספרים, מכל דבר שאני שומע מהמורה, מהספרים. שאני צריך להכניע את עצמי, לקנות כוח מהסביבה. אני חייב להשתדל לעשות זאת. וזה נגד הרבה מכשולים. חיבור בגשמיות, חיבור ברוחניות, באמת להשתדל כל רגע לבדוק כמה אני נמצא איתם בלב פתוח ובהרגשה פתוחה או לא. זו התמדה, זו הסבלנות. וזה עם סבל, כי האגו לגמרי נגד, ולא נותן לך לחשוב לכיוון זה, להתחיל להרגיש.

אתה בורח מזה כמו שאתה לא רוצה לגעת בפצע. ואתה אוטומטית מחזיק את עצמך בתנוחה מסוימת. כמו ילד שלא מבין כלום, אבל הוא מחזיק את עצמו, כמו בהמה קטנה, הוא מחזיק את עצמו כך שלא יכאב לו. כך אנחנו.

שאלה: זה שהתהליך נגד הטבע על זה אין בכלל שאלה. אבל איך אדם מגביר בעצמו את מידת הסבלנות, את העקשנות הזאת כלפי הדרך?

רק על ידי הקבוצה. ועם הקבוצה אתה מגיע ללימוד, עם הקבוצה אתה מגיע לפעולות, אבל קודם כל להיכנס בה, כי שם מתרחשת לך כל פסגת ההר והעלייה עצמה. 

שאלה: והקבוצה כלפי התפקיד שלה לעולם? איך היא מגבירה את הסבלנות שלה ואת העקשנות שלה לממש את התפקיד?

תעזוב את מה שקורה כלפי העולם. אנחנו מדברים איך אנחנו מטפסים להר המלך. זאת אומרת, למרכז של הקבוצה. הפעולות שלנו כלפי העולם הן משניות. כמו שכותב בעל הסולם, שבמידה שישראל מתקנים את עצמם העולם יתוקן. אנחנו צריכים לדאוג לזה, אנחנו צריכים לפעול כלפי זה, אבל האמת היא שאם אנחנו היינו מחוברים יחד היום, כקבוצה אחת ממש, ומגיעים לדרגה הראשונה של הרוחניות, כל העולם היה כמו צאן אחרינו. לא יותר מזה. אתה רואה מה שקורה. 

שאלה: אז בשבילנו היכל המלך שאליו מטפסים זה מרכז הקבוצה?

כן. במרכז הקבוצה, שם פסגת ההר ושם ההיכל. וכשאנחנו עולים להר זה כאילו אנחנו באים למרכז הקבוצה. כתוב, "בתוך עמי אנוכי יושבת".[1]

תלמיד: והמסלול לאותו היכל?

המסלול לאותו היכל זה מסלול החיבור.

תלמיד: איך רואים כל הזמן לאן ללכת?

כל הזמן יותר לחיבור, לחיבור, לחיבור, אבל כל אחד מתקדם בשביל אישי לפי התכונות שלו, לפי ההזדמנות שלו. כולם מטפסים, אבל כולנו עוזרים זה לזה. ואני צריך לראות את הקבוצה שנמצאת בפסגת ההר, ואם אני קושר את עצמי אליהם, אז כך אני מתקדם.

שאלה: כשאני מטפס להר, במה אני עוזר לחבר לטפס להר? 

אתה מחזיק אותו והוא אותך, בצורה הדדית. אבל קודם כל אתה מסתכל אל הפסגה, ולא שאתה קודח חור, ואז נופל, ומתוך זה שאתה בכל זאת קשור אליהם, אתה גם מוריד אותם. כל התיאורים שלנו הם כאן. אין מה להוסיף על כך. [...] 

-----------------------------
[1] מלכים ב', פרק ד', י"ג

 סבלנות היא עקשנות

האם קיים גבול שאחריו הסבלנות בדרך הרוחנית

מתחילה לגרום נזק?

"סבלנות" זה לא אומר לשבת בחיבוק ידיים. נאמר "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל בשׂרו". "סבלנות" פירושה להשתדל ללא הפסקה להשׂיג איחוד: פעם אחר פעם אני מגלה עד כמה אני רחוק מזה, ובכל זאת ממשיך בניסיונותיי. שוב נפלט החוצה ושוב חוזר למסלול, מטפס על ההר וזורקים אותי, וחוזר חלילה. ככל שאני מטפס גבוה יותר, כך ה"שומרים" יותר אכזריים, אך בכל זאת אינני נסוג. אני דואג רק לעקשנות: מתעקש לבצע בדיקה נכונה של הפעולה, נאחז בעקשנות במטרה בכל שנייה, מתעקש להשיג אותה. אין לי כלום בחיים חוץ מזה.

וכתוצאה מהעקשנות שלי, כל פעם מתרחשים אצלי שינויים בהכרה של הטוב והרע, בהכרה של מטרת הבריאה. פעם אחר פעם, אני מתפעל ומגלה משהו חדש. מה שאתמול היה נדמה לי כהשפעה, כבורא וכרע, היום מקבל מתווה אחר וחדש לגמרי. בצורה כזאת, העקשנות כל הזמן מחדשת את האבחנות הפנימיות שלי, את הקשר שלי.

מה ההבדל בין הרצון לקבל שהוא הפוך מהמטרה, ובין הרצון לקבל שהוא גדל דווקא בצורה מטרתית?

תמיד הרצון לקבל גדל. אין נסיגה, תמיד קדימה. אם הוא גדל בצורה הפוכה מהמטרה, זה כאילו שהוא הולך אחורנית. נניח שיש איזה מקום יפה שמחלקים בו מתנות, ופסי רכבת מגיעים לשם, ואני יכול להגיע ברכבת למקום הזה (בשרטוט). אתה גם יכול ללכת הפוך, וזה יראה לך כדבר טוב ורק כשאתה מגיע למשהו אתה מגלה שזה רע, שזה מינוס במקום פלוס. ואז אתה נשאר בסימן שאלה מה לעשות, ולאט לאט מתחיל לחזור בחזרה. זו דרך ארוכה ומלאה בייסורים, כמו שכותב הרב"ש. למה היא ארוכה? כי אתה עושה סיבוב עד שאתה מגלה שאתה נמצא בכיוון הלא הנכון, ובכל זאת הרצון לקבל גדל.

או שאתה נמשך קדימה ובכל מטר ומטר במאה עשרים וחמש המדרגות, יש לך רצון לקבל גדול יותר, זאת אומרת, קושי גדול יותר. נניח שהפסים האלה הם לא פסי רכבת, אלא זה כמו הר שאתה צריך לעלות עליו, כי עליו עומד הארמון הזה. גם אז קשה לך לעלות, אבל כל עליה זו השגה יותר גדולה, אתה לא עושה סיבוב.

שרטוט

מה המדדים שלי שאני באמת מתקדם והרצון לקבל שעכשיו גיליתי הוא במעלה ההר, ולא שאני הולך הפוך?

קבוצה, ביטול וחיבור בתוך הקבוצה. אין לך אמצעים אחרים שאתה בביטחון יכול לראות, לבדוק, למדוד, אלא איתם. (הרב מיכאל לייטמן, 03.01.13)

מה האדם רוכש כדי להשקיף על עצמו מהצד?

הבעיה היא שאנחנו מנסים להבין את ההתפתחות הזאת, כמו שאנחנו מבינים את העולם הזה. בעולם הזה אני חכם, אני מתמצא, אני יודע את כל השלבים איך בדרך כלל העולם מתנהג ואני בתוכו. אבל הבעיה היא, שבקבלה האדם לא צריך לרכוש סתם הרגשה חדשה או שכל חדש, אלא הוא קודם כול צריך לרכוש כלי חדש. הוא לא יכול להיות עוד יותר חכם, או עוד יותר מרגיש. אלא הוא צריך לרכוש טבע שני, שבו הוא צריך להרגיש דברים חדשים ושכל חדש. מה שאין לו לא בלב ולא במוח.

צריך קודם כל לרכוש את הכלים האלו, אך קשה להגדיר מה הם הכלים הללו. לכן ההתפתחות לא חלה בדרך טבעית. קבלה היא לא שיטה חדשה להמשך ההתפתחות, כמו כל מיני חוכמות, תיאוריות, או שיטות אחרות. אלא היא משהו אחר לגמרי שמתחיל להיוולד באדם. ולכן השלבים של ההתפתחות החדשה הזאת, הם שלבים לא הגיוניים לפי ההתפתחות הקודמת, הטבעית, שמקובלת בעולם הזה.

אדם מתחיל להשוות בין מה שקורה לו בלימוד הקבלה לעומת ההתפתחות הקודמת שלו. קודם הוא למד ועסק בכל מיני דברים בחיים, הן להנאתו והן להתפתחותו השכלית, וכשהוא מגיע לקבלה, מתחילות לנחות עליו מכות: מכה ראשונה, שנייה, העולם נחשך, והאדם נקלע לייאוש, מתחיל להתרגש, להתרגז, לצעוק, לבכות. מכאן הוא מתחיל להבין, שבקבלה קורה לו משהו שונה מקודם.

אז השאלה שמתעוררת - "מה קורה לי עכשיו בלימוד הזה" - נובעת מכך שהאדם היה מתאווה שההתפתחות תחול בכלים הישנים שלו שאליהם הורגל, אבל זה לא מה שקורה. קודם צריכים להוליד כלים, ורק אחר כך, בתוך הכלים, להתחיל להרגיש מציאות חדשה. וזה חל במקביל למה שאדם עושה בעולם הזה. לכן זה מתרחש ללא שום שכל, סברה ולוגיקה, וזה לא הגיוני, אלא פועל על פי היגיון אחר לגמרי.

ועד שמבינים את ההיגיון הזה, עד שמתחילים לתפוס שבאמת יש בזה היגיון - היגיון שלגמרי לא דומה להיגיון העולם הזה המוכר - זה משהו ששובר את האדם. האדם שרוי בהתפתחות החדשה הזאת לעומת ההתפתחות הגשמית, והוא מתחיל לראות איך שהכול מסובב אותו, מכווץ אותו, הופך אותו לאיזה מין יצור מוזר, פעם נמצא בזה ופעם נמצא בזה ולא יכול לשלב ביניהם. זו הדרך, ואין בילתה.

לכן בעל הסולם כותב: "רק הגיבורים אשר מידת הסבלנות עמדה להם - "מידת הסבלנות, כי שוקדים על ענייני האדם מלמעלה, נותנים לו הכול מלמעלה ומסדרים לו הכול מלמעלה. האדם עצמו רק מרגיש מה שעובר עליו וזה מה שבונה אותו. אם האדם רוצה לסייע במשהו, הוא יכול לסייע רק במהירות, בהתקדמות, בתאוצה: לעבור את כל הדברים מהר יותר. זה הסיוע היחיד שהוא יכול לסייע. כל יתר הדברים לא תלויים בו.

המפעיל שמניע את הבובה, מנהיג אותה, הוא מושך אליו לאט לאט את האדם בחוט היחידי הזה. כלומר, חוץ מזה שהוא מנהיג את האדם בכל החוטים, בכל התנועות שלו בעולם הזה, בדרגה הזאת, יש לו עוד חוט אחד שבו הוא מושך את האדם אליו. אם האדם יכול לסייע לו ולהימשך אליו באותו חוט, טוב. אבל אם לא, המפעיל בכל זאת פועל ועושה את זה.

יש לו שם מין מכונה, איזה מנוע, שכל הזמן מסתובב ומסתובב, יש לו תוכנית משך כך וכך שנים להעביר את האדם הזה על ידי ייסורים מלמטה למעלה, בין אם ירצה, בין אם בעל כורחו הוא בכל זאת יעבור. (הרב מיכאל לייטמן, "שיחות על שלבי הסולם", כרך ב', 67. שלום - אחדות של ניגודים")

-

רק סבלנות והתמדה
(ערוץ "דרגת אדם")

העבודה שלנו היא על ידי המאור המחזיר למוטב להפוך את הרצון לקבל להיות אדם. לעשות בסבלנות ובהתמדה פעולות ומעשים שמזמינים את המאור, עד שמתקבלת תוצאה, איכות חדשה, מוח חדש ולב חדש.

"..וזו העבודה שמוטלת על האדם: גם מאמץ לרכוש כלי על מנת להשפיע, וגם מאמץ למדוד, לבדוק, לראות את הכלי בצורה נכונה, בכלים של על מנת להשפיע. עבודת מוחא וליבא, בפיצול פנימי. שעדיין נמצא ברצון לקבל, אך הוא נדרש להסתכל על מצבו כביכול מהצד השני, מהצד של הרצון להשפיע, איך רצון זה מתפתח. יש כאן למעשה סתירה פנימית שאדם נמצא בה עד שהוא עובר מחסום.

ובעל הסולם אומר (ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"): "ורק הגיבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח" זכו להיכנס להיכל המלך. וזאת רק על ידי מידת הסבלנות לגלות עוד רע, להרגיש עוד אי נעימות, להרגיש שאני חלש וכו', ולראות בכך השלכה חיובית, תוצאה טובה, תוספת לכלים דהשפעה, ואז אנו לא חשים כל כך את הקשיים שבדרך, שבתהליך.

החברה וספרי הלימוד והעיון צריכים לתמוך בתהליך הזה. לאורך כל הדרך, נדרש שהחברה תעריך את גילוי הרע. אך לא תהפוך את הרע עצמו למתוק וטוב - אחרת, זה לא יהיה רע - אלא שגילוי הרע, גילוי החולשה, הוא ביטוי לטוב. אבל לא להתגאות בזה, אחרת שוב אנו הופכים לקליפה. וגם לא לשמוח בכך, לא ליהנות מזה. כי זה מין מזוכיזם. הקליפה אומרת לאדם לסבול וליהנות מזה - כל הסבל הוא מהקליפה. האדם צריך להיות במצב של הערכה מתמדת לגבי מה שקורה בתוכו עכשיו, כשמתגלים לו שלבים חדשים לקראת על מנת להשפיע.

אם הולכים לקראת רוחניות, אזי גם המדידה, הבקרה, ההכרה, הבדיקה חייבות להיות בכלים רוחניים, לפי עקרונות רוחניים." (הרב מיכאל לייטמן, "שיחות על שלבי הסולם", כרך ב', 39. דעת תורב הפוכה מגעת בעל בתים")

"כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתע"ס"

אות קל"ג - אות קמ"א

הרב מיכאל לייטמן בשיחה 17.07.05

אות קל"ג

"אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו, וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל."

כך המלך בודק מי באמת רוצה להגיע אליו, מי באמת מחשיב את העבודה אצלו. כי נראה מרחוק שטוב אצל המלך, ולא חסר שם דבר. והרצון לקבל רץ לגילוי, מתוך מחשבה שהגילוי הוא טוב. שהוא יביא אותו לידיעת החיים, איך לשלוט בחיים ואיך לשלוט בכל העולם, כדי למלא את עצמו בכל טוב ולהבין את הכל, ולעולם לא להיות מדוכא וריקן.

הרצון לקבל מוכן תמיד להיות ליד המשפיע, ליד הגדול, ליד החזק, כדי למלא את עצמו. אבל הדרך לא בנויה כך. אלא תוך כדי המעבר בדרך, האדם מקבל יחס אחר לכוח העליון ולמטרה שאליה צריך להגיע. על ידי המכות שמקבל כנגד הרצון לקבל, הוא לאט לאט מתחיל להבין באיזה טבע הוא נמצא, שהטבע הזה רע לו. ומפסיק להתייחס לרצון לקבל כמשהו שחובה לדאוג לו, אלא שצריך להיפטר ממנו ולהתעלות מעליו. ותולה רק בו את הסיבה למצבו הרע.

ואז במידה הזאת, האדם יכול להצדיק את הבורא, ולקבוע שהבורא משפיע לו כל טוב. אלא הרצון לקבל שלו, בגלל שנמצא בהפכיות הצורה לבורא, מרגיש רע. ועד שהרצון הזה לא ישתנה, הוא לעולם לא ירגיש טוב. זאת אומרת, הוא מתחיל להבין שהרצון לקבל, זה הבעיה שלו. ואין דרך עוקפת לקבל תענוגים ומילויים ושליטה מבלי לשנות את עצמו. אלא כל הדרך עוברת בתוך הרצון לקבל, וחובה על האדם לאט לאט לשנותו. ואם האדם משנה אותו, הוא מקבל את המציאות כפי שהיא, היינו, כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים".

וכל העבודה היא בתוך הרצון לקבל של האדם. ומה שמקבלים מלמעלה, זו כל פעם השפעה טובה מהבורא, שאם האדם רק מקשיב ושם לב אליה, אז הוא מבין מה הבורא רוצה ממנו. באיזו צורה ובאיזה שלבים עליו לשנות את עצמו. ומחוץ לו, אין מה שישתנה. אלא כל השינוי הוא רק בתוכו. ובעל הסולם מדמה את כל הדרך הרוחנית שלנו, לאנשים שרצים להיכל המלך, כי הם מתארים לעצמם שיהיה שם טוב. אבל הם לא מבינים שבריצה כזאת, ניצב בינם לבין היכל המלך "הר גבוה". אותו הבדל בין תכונותיהם לבין התכונות שצריך להיות בהן, כדי להיכנס להיכל המלך.

זאת אומרת, "הר גבוה" נקרא ההבדל בין מה שהאדם עומד עליו, לבין מה שצריך לעמוד עליו בפתח ההיכל. ו"ההר הגבוה" הזה על האדם לעבור. אלא צריך לשם זה מצד אחד, דחף גדול, רצון לקבל גדול, רצון להנות, שהמטרה תראה לו גבוהה דיה, כדי שאדרבא ירצה אותה על מנת לקבל. ומצד שני, שגודל המטרה, גודל הבורא, כל פעם ימשוך אותו. ולצורך זה זקוקים לסביבה של ספרים, רב וקבוצה, שיכולה לתמוך באדם. ובסביבה האדם יכול לתת יגיעה. כי בלי להוסיף דחף מעצמו לאותו רצון שקיבל מהבורא, לקריאת המלך לבוא אליו, הוא לא יכול לעבור את ההר. אלא כל פעם עליו להוסיף עוד ועוד השתוקקות להגיע להיכל המלך.

הבורא לא נותן לאדם השתוקקות. אלא רק נקודה שבלב והתעוררויות מדי פעם, שמשאירות לאדם חופש בחירה לפנות לסביבה, ולעורר אותה להביא לו תוספת השתוקקות, תוספת חומר דלק, תוספת רצון להגיע למלך. והחברה יכולה לעשות זאת בתנאי שהאדם מוכן "להפקיר", להפקיד, את עצמו בידי החברה - מוכן לאהוב אותה ולהכניע את עצמו כלפיה. זאת אומרת, כדי לקבל מהחברה חומר דלק, תוספת רצויה הנחוצה להתקדמות, האדם חייב לתקן את עצמו כלפי האחרים. בכך האדם מראה, עד כמה להגיע לבורא, לתכונת ההשפעה, יותר חשוב בשבילו מהרצון האגואיסטי שלו לקבל.

ולכן במערכות הגשמיות של העולם הזה מוכן כבר לאדם כל התהליך הזה. אם הוא מתייחס לחברה במידת ההשפעה ומוכן להתבטל בפניה, זה משקף את הנכונות שלו לרוחניות אמיתית. ואז ביגיעה שמשלם לסביבה (לחברה, לקבוצה שסובבת אותו, לספרים), הוא מקבל חומר דלק נוסף, שנותן לו מרץ לעבור כל פעם את ההר ולעלות. והאדם לא רק נתקל בקושי נוסף, אלא בקושי שנקרא "שומרים". כלומר, הכבדה על כל הרצונות שלו גם במוח וגם בלב, שמרגיש בלב ייאוש וריקנות. והעליון נראה לו, שאין בו שום דבר כלפי הרצון לקבל, שגדל בקרבו ונשאר ריק. האדם מרגיש לא רק בליבא, אלא גם במוחא (במוח), שאין מה לראות בעליון, אלא יש שם רק חוסר הבנה, חוסר הרגשה, חוסר תפיסה.

כך מתראה לאדם בכל האופנים וכלפי כל הרצונות שלו. ואם האדם הולך למעלה מהדעת, כלומר, מבין שהעליון נראה כך רק כלפי הכלים הנוכחיים שלו, ואי אפשר שיתרַאֵה בהם אחרת. אלא דווקא ההפך, אם הוא מרגיש לאחר שנתן יגיעה, שיש ריקנות בעליון, סימן שמתגלים בו כלים אגואיסטיים חדשים. והעליון שמשפיע לכלים האלה, נראה ריק, כי אין בלהשפיע, בבינה, משהו שמלכות יכולה לרצות. אין בעליון תענוגים לקבל, אלא רק תענוגים מהשפעה. ולכן השלב החדש, המדרגה החדשה והמתקדמת שנפתחת לאדם, נראית לו ריקנית.

אם האדם מבין את העיקרון הזה, וסוגר עיניים על ההרגשה ועל ההבנה שלו, ועובד ומשקיע בחברה "כשור לעול וכחמור למשא", כדי לקבל מהחברים יתר גדלות הבורא, יתר גדלות המטרה, להשלים את ההסתר של מדרגה יותר גדולה, כאילו הוא מאיר לו בגדלות. כי מבין שהחושך הזה, הוא בכלים האגואיסטיים, אבל בעצם זה האור הרוחני, המשפיע. אם האדם יכול לתאר לעצמו, שזהו האור הרוחני, אז כבר בחושך הוא נדבק למדרגה יותר עליונה. וזה נקרא שמימש את בחירתו החופשית בזמן הסתר הפנים. כי הוסיף יגיעה והוסיף רצון מחומר דלק שקיבל מהסביבה.

כך צריך לעבור משלב לשלב על כל תרי"ג הרצונות בהסתר כפול והסתר רגיל. ולאחר מכן בגילוי שכר ועונש, שמתחילים להתגלות כלפי הרצון לקבל תענוגים גדולים, והאדם צריך לעמוד על המשמר כדי לקבל אותם רק על מנת להשפיע. תחילה לקבל את ההתגלות הזאת רק כדי להגדיל את הכלים דהשפעה שלו. כמו בינה שגְדלה על פני הרצון לקבל שבה, שלא רוצה את התענוגים שיש ברצון לקבל, ומתעלה מעליהם, למרות שהם נמצאים בה. כי בינה היא עצם חכמה. החלק הראשון של בינה הוא חכמה. ועל החלק הזה, שיש בו כל הכלים דלקבל וכל האורות, הבינה בונה את ה"חפץ חסד" שלה, ומתעלה מעל כל תרי"ג הרצונות שבהם מתגלים כל תרי"ג האורות.

ולאחר שהאדם עובר את מדרגת שכר ועונש, ורוכש את תכונת הבינה, אז הוא עולה לדרגה של לקבל על מנת להשפיע, שמלכות מתחברת עם בינה ועולה לדרגת כתר. ובדרגה הזאת יש עוד יותר יגיעה ועבודה, כי מתגלים ברצון לקבל תענוגים בפועל. והאדם מושך את התענוגים האלה, ומקבל אותם ונהנה מהם, בגלל שקונה בתוך הכלי שלו כיסוי של חסדים. ואז בחסדים האלה, בכוונה על מנת להשפיע, מגלה את האור חכמה בכלים דקבלה.

ובכל פעם שהאדם הולך ועולה, הוא מוסיף מסכים ומוסיף יגיעה. וכל הגילויים שלו באים, מפני שהוא יכול להשתמש בהם בלמעלה מהכלים הטבעיים. כי הכלים הטבעיים לעולם לא נכנסים לעבודה ישירה עם האורות. אלא חייבים תמיד לבנות בינם לבין האור, בינם לבין יחס הבורא, כיסוי כלשהו. או כיסוי בלהצדיק את הבורא מעל הדעת, מעל הכלים הטבעיים, כמו שעושים בהסתר כפול ובהסתר רגיל. או כיסוי של חסדים בגילוי שכר ועונש, או אפילו כיסוי של מסך על החכמה, בגילוי של אהבה נצחית. וארבעת השלבים הללו מתוארים במשל של בעל הסולם, על האדם שעולה להר המלך.

"וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך, אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא. וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר."

הדרך היא לא פשוטה. לא בכיוון אחד בלבד. ואיש איננו מבטיח לאדם לעבור אותה בקלי קלות ובקפיצה אחת. אלא היא כלולה מניסיונות רבים מלאי אכזבות, שהאדם נדחה מהדרך חוזר ומתקדם. כי ההתגברות על הקושי שבא לפני האדם, איננה בצורה רגילה. אלא כל פעם נגלה לו יותר ויותר רצון לקבל, כדברי הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". והרצון לקבל שכל פעם נפתח יותר בתוך האדם, מגלה לו מי הוא.

לכן ההתקדמות הזאת היא הדרגתית מאוד. כי כל ההרגשה בתוך הרצון לקבל, וכל ההבנה שליד הרצון לקבל, זה החיים של האדם בעולם שלנו. והאדם צריך להשקיע כוחות רבים כדי להתייחס נכון לעולם הזה שלו. זאת אומרת, להבין שזו התמונה שמציב לו הבורא, כדי בתוך התמונה הזאת למצוא את עצמו, ואת הבורא, ואת ההסתכלות הנכונה על כל מה שעובר עליו. להתעלות מעל התמונה שמתראה כך בתוך הרצון לקבל שלו. ולהזדהות עם הכוח העליון מעל הכלים דהרגשה והבנה שלו, כי הכלים האלה הם בינתיים כלים לא מתוקנים, כלים אגואיסטיים.

ורק ממקום שנדבקים לעליון, אפשר להתייחס נכון לרצון לקבל, לתקן אותו ולגדול. בדומה לילדים, שאם הם רואים סכנה מתקרבת, או משהו שמפחיד אותם, הם רצים וקופצים לידיים של הגדולים. ואז, כשהם נמצאים בידיים של אמא או אבא, הם מנהלים את הגדול ללכת ולהראות להם אותו או לעשות איתו משהו. כך האדם, אם הוא נדבק למדרגה יותר עליונה, הוא מיד מרגיש שהמ"ן שלו נכנס לאותה מדרגה, ומנהל אותה שם. והמדרגה היותר עליונה, בינה, היא מוכנה לכך. רק מחכה שיהיה מ"ן כדי לפעול כבר ממדרגתה שלה, ולא ממדרגת התחתון, בתוך הרצון לקבל.

ועל האדם לשמור כל הזמן על היחס הזה, והוא כבר יכוון אותו. כמו שמתאר בעל הסולם במכתב ס"ג ("פרי חכם - אגרות"), שרק בתנאי שהאדם מכוון את עצמו נכון, ששלושת הגורמים הללו, "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא", אז הוא מסתכל קדימה למטרה הנכונה. אבל האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, איננו מסוגל עדיין לכוון את עצמו נכון דרך החברה, הספרים, ותכונת ההשפעה שאיננו מכיר. אלא דווקא מצבי ההסתר, הם הגילוי של הבורא כלפיו. כי החושך שהוא מרגיש, זו ההזדמנות להידבק למדרגה יותר עליונה, למרות הרגשת הריקנות והכאב והרע במוחא ובליבא. זו ההזדמנות שהעליון נותן לו, לקפוץ על הידיים שלו.

ואם האדם מבין זאת, אז הוא מזרז כל פעם את התפתחותו, וכך נדבק לעליון ועולה. אבל ליד הפתח, שומרי הסף שעובדים מול רצון לקבל עם כלים של לקבל על מנת להשפיע, הם הערמומיים והאכזריים ביותר. ולאדם קשה מאוד להסתדר מולם ולהבין מה קורה לו. הבלבול שלו איננו פַּחוּת מהבלבול שהיה לו בהסתר כפול והסתר רגיל. אלא כל המדרגות הקודמות נועדו לסייע למדרגות הגבוהות יותר, כי הקושי במדרגות הגבוהות רב ועצום ממנו. לכן כל הדרך הרוחנית נקראת "הר". כי ככל שעולים ומטפסים בה, האדם נזקק ליותר כוחות.

ולכן רק מעטים מגיעים לפסגה, לעומת כמות האנשים שמתחילים לטפס. אבל כולם יצטרכו בסופו של דבר לעלות לפסגה בריצה אחת. ואם האדם לא יכול לעבור את כל הדרך כולה בגלגול אחד, אז הוא חוזר ומתחיל שוב. כמו שעושים ספורטאים. אם לא מצליח להם בתחרות במקום אחד, הם נוסעים לתחרות במקום אחר בתקווה להצליח בה יותר. כך הגלגולים נותנים לאדם הזדמנות חוזרת.

"ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו."

"מידת הסבלנות" לא נקרא, לשבת ולחכות עד שיפתחו את הפתח, והמלך יצא ויקבל את פניך ויזמין אותך להיכנס פנימה. אלא מידת הסבלנות היא לא להתייאש, ושוב ושוב שנותנים הזדמנות, מיד לבצע ולממש את ההזדמנות. ואם לא נותנים הזדמנות, לנדנד בעקשנות כדי לקבל אותה הזדמנות. זאת אומרת, בכל רגע ורגע להשקיע בכל מה שאפשר. וכתוצאה מאותה השקעה להימצא עם הבורא במערכת יחסים, במערכת עם חוקיות מיוחדת כזאת, שתמורת היגיעה שנותנים, באה לאדם עזרה מהבורא.

לכן "סבלנות" נקרא, שהאדם לא עוזב לרגע את העבודה שלו, אלא משתוקק לאסוף פרוטה ועוד פרוטה לחשבון גדול. אלא סבלנות היא מידה מיוחדת עד מאוד, שקונים אותה גם מהסביבה. הסביבה מהווה לאדם דוגמה לסבלנות. לפיכך חשוב להדגיש בתוך החברה, שצריך להיות כעבדים. כי כאלה אנחנו, בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע. מצד הטבע הראשון, עבדים של הרצון לקבל. ואם הבורא משפיע עלינו בטבע השני, כרצון להשפיע, מיד נעשים אנו עבדים שלו. אבל בין שניהם נמצאת הבחירה של האדם. הבחירה שלו היא כקליפת נוגה לשייך את עצמו לרצון להשפיע. וההתמדה בדרך הזאת היא שמעידה על מידת הסבלנות שיש לאותו אדם.

"וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה."

למה אין צורך יותר בשומרים ושוטרים? כי "ההר" נמצא כולו בתוך האדם, עם כל "הרהורים" שעבר אותם, מזדונות ושגגות למצב של זכויות. כל ההר כבר בתוך האדם ככוח שלו, שאגר בתוכו משך העלייה. דרך העלייה הזאת הוא מתחזק, כי הצליח לעמוד כנגדם ולנצח אותם. כלומר, לרכוש את כל השומרים והשוטרים בתוכו כנגד הרצון לקבל שלו.

קודם, כשהזדהה עם הרצון לקבל, הם היו חיצוניים לו. אבל לאחר שמנצח כנגד הרצון לקבל, הוא קונה בתוכו את השוטרים והשומרים, והם משמשים לו כוחות פנימיים כנגד הרצון לקבל. גם את האכזריים ביותר הוא רוכש, את אלה העומדים על פתח ההיכל. ואז הוא פותח את הדלת. זאת אומרת, אותם שומרים ושוטרים שנמצאים בתוכו, הם שפותחים לו את הדלת. והמעבר הזה מאחד לאחד, משוטר לשומר, הוא נקרא לקנות אותו כוח כנגד הרצון לקבל, שיהווה כמסך.

"כן הוא הדבר בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה, אמנם, מתחילים בעיקר עבודתו ית', שמבחינת גילוי פנים, שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, שבסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, בסו"ה וצדיקים ילכו מחיל אל חיל, וכדרז"ל, שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו ית' שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו", כידו ית' הטובה והרחבה." פתיחת הפתח היא הכניסה לאור ה'. האדם כבר יכול לעמוד מול האור הזה ולבנות כנגדו מסכים. פתיחת הפתח הזאת היא העברת המחסום.

[...]

 אות קל"ו

[...]

עד שהאדם נכנס לאצילות, להיכל המלך, הוא נימצא בין קליפה לקדושה, וצריך כל פעם בקליפת נוגה לאתר את הבחירה שלו, ולשייך את עצמו לקדושה. העבודה הזאת קשה. הדרכים של הבורא מבלבלות ולא מובנות, כי הן מורגשות בנו בצורה הפוכה. אבל לא הפוכה סתם כך, שמה שטוב אצלו רע אצלנו, ומה שמובן לו לא מובן לנו. אלא הבלבול הוא בזה, שקשה לאדם שכלית ורגשית להתייחס לתמונה שנמצאת לפניו.

לכן העבודה בהסתר היא למעלה מהשכל ולמעלה מהרגש, ונקראת "למעלה מהדעת". למעלה מהכלי שבו ההסתר מורגש ומובן. להתעלות מעליו ולהידבק במדרגה יותר עליונה. כי בהסתרה, אין בכוחו של הנברא להבין מתוך ההסתרה, את ההשגחה. ההשגחה היא כביכול הפוכה מן ההסתרה. אבל את ההפכיות הזאת הוא עדיין לא משיג.

אות קל"ז

[...]

ובהתאם לתיקון שהאדם עושה בכלים שלו, נקרא שהוא עולה בסולם המדרגות, מעולם העשיה, דרך עולם היצירה, לעולם הבריאה, עד שנכנס לעולם האצילות, להיכל המלך. ובהתאם לזה בכל מדרגה ומדרגה התורה בשבילו היא משהו אחר. יש תורה דעולם העשיה, תורה דעולם היצירה, דעולם הבריאה וכך הלאה. כי "תורה" זה סכום האורות שמתגלים בכלים, שהגיעו להשתוות הצורה. ואותם הכלים שעוד לא הגיעו להשתוות הצורה, הם נמצאים עדיין בחוסר תורה, בחוסר אורות.

ולכן יש תורת הנסתר ותורת הנגלה. מתוך מה שמתגלה בכלים שנמצאים בהשתוות הצורה, האדם מבין את פעולות הבורא, את תכונות הבורא, את הטבע שלו, מהי השפעה. הוא מבין אותן מתוך "ממעשיך הכרנוך". ומתוך "דע את ה' אלקיך ועבדהו", מאותן דוגמאות שהוא חוזר עליהן בעצמו, הוא מכיר את הבורא. מתחיל להכיר את תוכנית הבריאה, את תכלית הבריאה, את המטרה והשכר, ואת כל התהליך שעובר על כל הנבראים.

וכך האדם משיג על ידי יגיעת עצמו, על ידי תוספת השתוקקות מצדו, את כל ההתגלויות האלה גם ברגש וגם בהבנה כתוצאה מדבקות בבורא. ובמקום האור שהיה ממלא את הרצון לקבל באין סוף, במצב הא', הוא מרחיב את הכלים שלו פי תר"ך פעמים, ומתגלה בהם אור נרנח"י. וזה נקרא שהוא מבין את מחשבות הבורא. שהוא תופס ומכיר את מחשבת הבריאה, שהיתה עוד לפני שהרצון לקבל נברא כיש מאין. זאת אומרת, האדם מכיר את השורש שלו, שהיה קודם לבריאתו.

וכל זה נקרא "תורה". לכן כתוב, שהתורה היתה קיימת לפני בריאת העולם. כי זו היתה כל המחשבה וכל האור שהבורא התכוון, שיתגלה כלפי אותו הנברא, שהלך לברוא אותו יש מאין. [...]

לשיעור המלא לחץ כאן

ורק הגיבורים שבהם יכנסו להיכל המלך

בעל הסולם, הקדמה לתלמוד עשר הספירות: "ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך…"

מהי "מידת הסבלנות"?

-

האדם מגיע לחכמת הקבלה כשהוא בוער מחוסר סבלנות להשיג את הכול עכשיו ומייד. כשאינו מצליח בכך, הוא מתחיל לכעוס על עצמו, על הבורא ועל כל העולם. כך בא ליד ביטוי הרצון האגואיסטי הבריא והחזק שלו, שמבין שאין לו שום סיכוי למלא את עצמו, בגלל ההופכיות המוחלטת שלו למקור המילוי.

 -

מידת הסבלנות מתייצבת באדם כשהוא מתחיל להבין מהי הדרך הרוחנית, מכיר בנחיצות של כל שלב ושלב שלה ואוסף, כמו בפינצטה, את כל ההתרשמויות שהוא צבר, כשהוא מבין שבלעדיהן לא יוכל להרכיב את ה"לגו" של נשמתו. הרי נשמתו של האדם כוללת בתוכה אלפי פרטים שונים, שצריך לעבד כל אחד מהם ולכן אי אפשר לדלג על שלב כלשהו.

 -

בעל הסולם כותב שדווקא מי שצועד במשך זמן רב יותר אל התיקונים, מרוויח יותר, מפני שהוא עורך בירורים עמוקים יותר. הרי הנשמה הכללית שלנו היא לא סתם פאזל דו-מימדי אלא מרקם מסובך, שמתפשט לעומק לכל הכיוונים, היות וכל נשמה צריכה לכלול בתוכה את כל הנשמות.

זהו מרחב רוחני רב-מימדי שבו האדם מחובר בגופו עם כל נשמה כאילו אין עוד אף אחד חוץ ממנה. ולכן האדם צריך לעשות בירורים גדולים מאוד.

אז מידת הסבלנות היא לא מידת האיפוק שלך, או להיפך, חוסר הסבלנות. הבורא הוא חוק הטבע שאינו משתנה ולא יעזור לך דבר. הרי אתה יכול לצעוק כמה שיתחשק לך על איזושהי מכונה שאינך מצליח להפעיל, אך שום דבר לא ישתנה.

מידת הסבלנות זה כשהאדם משתדל, בעזרת הסביבה, לרכוש את הגישה הנכונה להתקדמות הרוחנית שלו. במילים אחרות, עד שכולנו נתאחד, הכלי (הרצון) שלנו לא יהיה שלם ולא נוכל להיכנס להיכל הבורא. אנחנו צריכים להשיג את מידת הרצון המינימלית, מה שנקרא "סאה". ובשביל זה צריך סבלנות.

אתה צריך כל הזמן לפנות לקבוצה ולבקש ממנה תמיכה, ללמוד את הסבלנות מהאחרים. זה רק נקרא "סבלנות", אך למעשה זוהי התכללות הדדית באחרים.

סבלנות זה כשידוע לי שלא ארכוש את הרוחניות לפני האחרים. אני צריך לעבוד יחד איתם, לקדם אותם, ואני אהיה האחרון שייכנס לעולם הרוחני. דווקא הידיעה שאני האחרון היא שנקראת מידת הסבלנות. זוהי תכונה מאוד חשובה שנובעת מכך שאין כלום מלבד הכלי (הרצון) האחד והאור, ואני רק מעורר אותם לאיחוד.

כלומר, כשכולם משתוקקים לעלות להר, להיכל המלך, אינני רץ לפני כולם, אלא אני דוחף את כולם מאחור. אני האחרון. ואם אני מוכן לכך, זה אומר שיש לי את מידת הסבלנות. אם אני עוזר לכולם, אז אחרי שהם יתוקנו, גם אני אתוקן.

אף אחד אינו יכול להשיג את התיקון לפני הסביבה שלו. זה נקרא שהאדם אינו יכול להרים את עצמו למעלה מהעיגול שלו. הרי זוהי מערכת שלמה שכל החלקים בה משתפים פעולה זה עם זה. אז כיצד יכול להיות בה חלק אחד מתוקן וחלק שאינו מתוקן?

לכן, ככל שהאדם משתוקק יותר להעלות את הסביבה שלו, כך הוא יותר מתעלה בעצמו. רק גישה כזאת מביאה להצלחה.

יתר על כן, מידת הסבלנות של האדם נמדדת לפי היכולת שלו לקחת את הייסורים מכך שהוא מוכרח לצמצם את עצמו, ולהפוך אותם להשפעה ותענוג. ואז אותה מידת הסבלנות ש"עמדה" בזמן העבודה הזאת, הופכת לכלי (רצון) גדול.

הרי כל חוסר הסבלנות הוא ביטוי אמיתי של האגו ה"בוער", שרוצה למלא את עצמו ושונא את כל מה שמפריע לו להשיג את המילוי. ומידת הסבלנות של האדם כביכול מרסנת את האגו הזה, מתקנת אותו ומהווה את הקריטריון להתקדמות הרוחנית של האדם.

בסופו של דבר, מידת הסבלנות היא אותם הכלים (הרצונות) הלא מתוקנים שמפרידים ביני לבין הבורא. הרי דווקא בהם אני מרגיש את חוסר הסבלנות.

איך עובדת המסננת של מצרים

(ערוץ "פסח על פי הקבלה")

בדרך לכניסה לעולם העליון, האדם עובר שלב חמור מאוד, שנקרא 'הכבדת הלב', 'שבע שנות רעב'. הוא רואה שנמצא ברצון לקבל ולא מסוגל לצאת ממנו, כי זה בלבד הטבע היחיד שלו. ולכן זה המקום המסוכן, שהרצון לקבל מצייר לאדם חוסר תקווה. ואם הוא לא עומד מול פרעה, אז הוא בורח חזרה למצרים. כך עובדת המסננת של מצרים. ורק הגיבורים אשר מידת הסבלנות עמדה להם, הם מגיעים לפסגת ההר.

המסלול לאותו היכל זה מסלול החיבור

(הרב מיכאל לייטמן, 15.05.12)

"כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתע"ס"

אות קל"ג

הרב מיכאל לייטמן בשיחה 15.05.15

אות קל"ג

אלא הדבר דומה למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל."

[...]

שאלה: מה גורם לאותם השומרים לדחות את האדם ומה גורם להם לאפשר לו להמשיך לעלות?

זה טמון בתוך הרשימו. מחוץ לנו יש רק אור שלם, אין סוף הממלא את כל המציאות, שממש אין בו שום שינוי, כלום. כל מה שיש לנו, שומרים, עוזרים, שאחר כך מתעוררים כמזיקים, סטרא אחרא, כל מה שיש זה בתוך הרשימו של האדם. אתה רואה את הרשימו הזה כל פעם על הרקע של האור הלבן, כך אתה רואה את העולם. תלוי איך אתה רואה את זה מהמצב הקודם, איך הכנת את עצמך, בהתאם לזה אתה מפענח את התמונה הזאת.

תלמיד: לא הבנתי. מה קשורה ההכנה שעשיתי לצורה שאני רואה את התמונה?

איך אתה רואה את השומרים והשוטרים, כמפריעים לך או כעוזרים לך. או שאתה מברך את המצב הבא, למרות שהוא נראה לך קשה מאוד, או שאתה מקלל. הכול תלוי בהכנה. במה ההכנה?

תלמיד: בחיבור.

בסביבה.

תלמיד: הוא אומר פה על מידת הסבלנות, שזה מה שמחזיק את הגיבורים.

כן. זאת אומרת שאני לא מחליט שום דבר, אף פעם בחיים שלי, האם לצאת או לא לצאת, אלא אני ממשיך. נותר לי ממש צעד אחד כדי להגיע לפסגה, והם זרקו אותי לתחתית ההר, אני נמצא שם מרוסק, ואין לי שום תקווה להתרומם, אפילו לעשות צעד אחד קדימה, כלום. ואני בכל זאת מתכוון להמשיך ולהצדיק את הפעולות האלה, ושוב להיכנס לעלייה על ההר. מאיפה אני לוקח את זה?

תלמיד: מהסביבה.

מהסביבה. זה כל כך קומפקטי, איך שהכל נעשה. המקובלים כותבים אלפי מאמרים, כל מיני דברים, וזה בסך הכל אדם וסביבה.

תלמיד: אם כך, למה במשל הזה הוא לא מזכיר את הסביבה?

האם הם לא מזכירים את זה מספיק? דיברו פעם אחת וזהו, כל יתר הבירורים הם בתוך האדם.

תלמיד: למה העניין של הסביבה הוא דבר שקשה ואפילו בלתי אפשרי להיתפס במציאות של הפרט?

כי זה נגד הטבע שלנו.

תלמיד: למה סביבה זה נגד הטבע?

כי פעם היינו מחוברים וזה היה רוחניות, ועכשיו אנחנו מרוסקים, שבורים, וזו הגשמיות. ואני לא רוצה להתחבר, ההיפך, אני רוצה לשלוט על אחרים. או להיות לבד או לשלוט על אחרים, אחד מהשניים. זה כתוצאה מהשבירה. כל העולם התחיל מהשבירה. ממה אנחנו סופרים את כל העניינים האלה? מהאדם הראשון, מהשבירה שהוא גילה. ואחריו כל הצאצאים שלו, זאת אומרת אנחנו המקובלים, כולנו נמצאים בתיקון השבירה. הוא גילה ותיקן ראשון ואנחנו אחריו. לכן אנחנו נקראים "בני אדם", במידה שהולכים אחריו, מצטרפים לגישה שלו למציאות. ומי שלא, אז הם "כבהמות נדמו". ומהרוחניות כך רואים, יש שבעה מיליארד "בהמות" חוץ מכמה אלפים נניח שהם "בני אדם".

שאלה: נניח שראיתי שזרקו את החבר שלי מראש ההר, ועכשיו הוא מרוסק למטה.

נניח.

תלמיד: אני יכול לראות את זה בכלל?

לא.

תלמיד: למה לא?

למה כן? איך תראה אותו? אם הוא מגלה לך, אז כן. תלוי באילו מצבים אתם נמצאים. אם אתם כמו שעכשיו, אז זה לול של תינוקות, אתם בוכים וכולם שומעים זה את זה ורואים. אבל אם אתה נמצא ברוחניות, אז לא. אתה רואה עלי מתי אני בעלייה ומתי בירידה?המקובלים הגדולים הם עוד יותר נסתרים.

תלמיד: נניח בדרגת ה"לול", לקחו למישהו את המוצץ, הוא עכשיו בוכה ואני שומע אותו.

את החבר שלך?

תלמיד: כן, חבר שלי. מה אני יכול לעשות בשביל לעזור לו?

אתה צריך להבין שאם הוא נפל ולא יכול לקום, אז יש לו בעיה עם הסביבה, שהסביבה לא מסוגלת לעורר אותו. יכול להיות שגם הסביבה לא חזקה בהשפעתה עליו, וגם הוא לא דאג לסביבה קודם ולא קשר את עצמו בקשרים נכונים, טובים. אבל כל ההתקדמות תלויה רק בקשר בין אדם לסביבה. אין כאן שום דבר חוץ מזה.

קודם כל על זה לשים את כל תשומת הלב, כל העניין. ואדם בדרך כלל חושב על עצמו, "או, חסר לי עוד משהו. אולי עוד משהו לקרוא, אולי עוד משהו לעשות". לא, רק קשר עם הסביבה. ולזה אנחנו לא רוצים לשים לב.

תלמיד: אז אני צריך לבוא ולהזכיר לו על הסביבה ולהיות לו הסביבה הזו?

מה "תזכיר" לו? תתחיל לנדנד לו? קודם כל, צריכים כאן לדבר עם החברים כדי להעלות עוד יותר ועוד יותר את הקשר בינינו, שגם יכול להשפיע עליו. ואם לא, אז בעדינות לחשוב איך אנחנו מעוררים אותו. אבל צריכים לראות איזו התעוררות אנחנו נותנים לו, כדי לא לגנוב ממנו את הבחירה החופשית שלו. כך שברגע שאנחנו נותנים לו איזו תרופה קטנה, הוא בעצמו מתחיל להתעורר, להתאושש, להתחבר אלינו ולעלות.

תלמיד: זה נשמע כמו חכמה גדולה. מה זה לדעת לעורר אותו במידה שלא גונבים ממנו את היגיעה?

לשחק לפניו.

תלמיד: מה לשחק? גדלות, חשיבות?

כן, גדלות וחשיבות. עד כמה שהוא יתפעל מזה, יתפעל.

תלמיד: ומה זה לגנוב ממנו?

שתתחיל לספר לו על גדלות המטרה, ותגיד לו "לא, לא, לא", ו"נו, נו, נו". זאת אומרת, כל מיני צורות שלא יבואו מההתרשמות שלו. צריכים לראות את זה, צריכים להתייחס עם הלב. אני לא יכול להסביר, זה עניין שתלוי בלב.

שאלה: בעבודה כלפי העשיריה, מה אני משפיע להם? ואני אמור גם ליהנות מזה, אז ממה אני נהנה?

אתה מביא להם את הלב החם שלך, שאתה רוצה להיות מחובר איתם בלב ונפש. להגיע לרצון אחד, לכוונה אחת. כך שהגופים נשארים מחוץ לקשר, זה גופים, אבל הלב הוא ממש לב אחד לכולם. זה מה שאתה רוצה שיהיה, וזה מה שאתה מוסר להם. זה הכל.

תלמיד: מי הם בשבילי?

הם חלקי הנשמה שלך. הרצונות שבכל אחד מהם, אלה רצונות מהנשמה שלך.

תלמיד: וממה אני נהנה?

תלוי באיזה מצב. כעיקרון אתה נהנה מזה שיש לך הזדמנות לחבר את הנשמה, את הכלי, ולתת לבורא יכולת להתגלות ולשמוח מכם. מה רע? 

[...]

לשיעור המלא לחץ כאן

"..אבל זה בגוף, 

ואנחנו מדברים על הגוף הפנימי, 

גם שם אותו דבר.

סבלנות נקרא 

שאתה מוכן לעמוד על כאב, שיסבול הגוף,

ומעל הכאב הזה, מעל ההרגשה הזאת, 

אתה ממשיך לעבוד."

(הרב מיכאל לייטמן, 15.05.12)

-

* * * * *

-

האדם מכור לחברה 

(ערוץ "השפעת הסביבה על האדם")

האדם לפי הטבע שלו משועבד לחברה. התלות הזאת בחברה מיועדת להשגת הרוחניות. כי יש לאדם מבנה כזה, שאם הוא קשור לחברה, החברה יכולה לשכנע אותו בכל דבר. לכן הבחירה היחידה שיש לאדם בחיים, היא מאיזו סביבה הוא רוצה להתפעל. וכל היתר החברה עצמה כבר משפיעה עליו ומכתיבה לו ממה להתפעל ואיך. וכך גם בכל מה ששייך לרוחניות.

"סבלנות"

שיעור 1 בנושא "סבלנות" 

שיעור 2 בנושא "סבלנות"

שיעור 3 בנושא "סבלנות"

שיעור 4 בנושא "סבלנות"

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: סבלנות

1. חכמת הקבלה, צריכה לחכמים גדולים חוקרי לב, שיהגו בה עשרים שלושים שנה, ורק אז יוכלו להעיד עליה... כי החכמה עמוקה, ואין לה פתחון פה להגלות על-ידי עדות, או על-ידי נסיון שינסו אותה. ורק לאותם מאמינים המוסרים עצמם עליה בכל כוחם ומאודם..

בעל הסולם, חכמת הקבלה והפילוסופיה

2. האדם הבלתי מפותח כל צרכו, לא יוכל לחכות לפרעונו זמן רב, והוא בוחר בעבודות המשתלמות לו מיד, ואף אם יהיו במחירים נמוכים יותר. והאדם המפותח ביותר, יוכל להתאפק ולבחור בעבודות שמחירם גבוה, גם אם זמן פרעונם ממושך וארוך מאד. ותדע, שזוהי אמת המידה לבעלי החכמה, כי דבר זה תלוי בהתפתחות חומרי של כל אחד. וכל מי שיכול להאריך זמן פרעונו יכול להשיג מחיר יותר גדול.

כתבי בעל הסולם, תכונתה של חוכמת הנסתר בכללה

3. עיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה.

בעל הסולם, מצווה אחת

4. ומתוך שהחכמה הוא יקר הקנינים ומבחר המעלות, מובן עם האמור אשר המחיר בעדה הוא שיעור היותר גדול שביסורין ומכאובים הרגיל לתשלומין בעד קניני עולם. ואצ"ל בינה הרוחנית שהוא מבחר כל חכמות העולם, הרי המחיר שלה עוד מעלה מעלה ממחיר החכמה החיצונית. וע"כ יש לשאול מנין הבטחון והאמונה עצמית שיסגל לילוד אשה לקבל עליו סבלנות גדולה כזו? והענין הוא שלזה צריכים באמת להופעת רוח ממרום, שפירושו שיעור של חיים הבלתי רגיל בדרך הטבע של הבריאה, שבזה משיג כח סבלנות במדה מספיקה לסבול כל המכאובים והיסורין הקצובים למחיר של החכמה ובינה עליונה. וכיון שכן, יש לו ג"כ הבטחון והאמונה עצמית לרדוף אחר החכמה כי זה תלוי בזה, כי הרגש האדם בעצמו הוא ענין אמיתי כמו הרגש הרעב והשובע, וכל שיש לו חיים מרובים יש לו כח הסבלנות למכאובים, וע"כ יש לו בטחון ואמונה עצמית. ולהיפך, כל שחייו מועסים אין לו כח הסבלנות ואין בו אמונה עצמית. ולפיכך אי אפשר לזכות לחכמה עליונה, זולת ע"י מתנת רוח הקודש ממרומים.

בעל הסולם, אור הבהיר, בטחון

5. לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו.

בעל הסולם, מצווה אחת

6. האדם הוא רק אורח. וה' הוא בעל הבית. וידוע מה שאמרו חז"ל, "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה", שכך נהוג, "חוץ מצא". כי בזמן שהאדם יוצא מרשותו של בעל הבית, כבר אין הוא בעל הבית שלו, שישמע בקולו.

רב"ש ג', חוץ מ"צא"

7. עניין ה' תתאה בעיניים. היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת..

עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה.

בעל הסולם, שמעתי קפז. להכריע ביגיעה

8. דַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי 'עַצְבוּת הִיא סִטְרָא - אָחָרָא (זֹהַר נֹחַ דַף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ..

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד, כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אעפ"כ עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם, קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה

ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן מח

9. משל למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה. מה עשה, נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול, יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו. אבל העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל, ובכל הדרכים המובילים להיכלו. וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל.

וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך. אמנם, נידחו בערמת השומרים החרוצים. ורבים מהם התגברו עליהם, עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל. אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר. ומי שהוא שהתקרב אל הפתח, הסיתו אותו והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא.

וכן חזרו ובאו ושבו, ושוב התחזקו וחזרו ובאו ושבו, וכן חזרו חלילה כמה ימים ושנים, עד שנלאו מלנסות יותר. ורק הגבורים מהם, אשר מידת סבלנותם עמדה להם, וניצחו את השומרים ההם, ופתחו הפתח, זכו תיכף לקבל פני המלך, שמינה כל אחד על משמרתו המתאימה לו.

וכמובן, שמאז ואילך, לא היו להם עוד עסקים עם השומרים הללו, שהסיתו והדיחו אותם ומררו את חייהם כמה ימים ושנים, בהלוך ושוב על הפתח, כי זכו לעבוד ולשמש מול הדר אור פני המלך בהיכלו פנימה.

בעל הסולם, הקדמה לתע"ס, אות קל"ג

10. השכל מחייב, שבכל יום ויום האדם צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.

רב"ש ב', מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות

11. כשאדם רוצה להתקרב לה' יתברך ולשוב בתשובה צריך שיעברו עליו אלפים ורבבות ירידות בלי שעור, וצריך שיהיה גבור חזק לחזק לבבו בכל פעם לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם... והעיקר הוא התחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא להאמין באמונה שלמה, שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצא את ה' יתברך... כי אפילו כשנופל לשאול תחתיות, אעפ"כ צריך לחזק את עצמו תמיד ולבלי ליאש את עצמו לעולם, כי גם שם ה' יתברך... וזה עיקר הכלל בעבודת ה' והיסוד, שהכל תלוי בו לבלי ליפול בדעתו לעולם, אף אם יעבר עליו מה. וכל הצדיקים שהיו מימות עולם שזכו למה שזכו - אשרי להם אשרי חלקם, כולם לא באו לשלמותם כי אם על ידי בחינה זו, על ידי שלא היו מיאשין עצמן לעולם, כי גם עליהם עברו ירידות ונפילות הרבה, רק שהם התחזקו עצמן בכל פעם אף על פי שעבר עליהם מה שעבר. ועל ידי התחזקות שלהם זכו למה שזכו - אשרי להם.

ליקוטי הלכות, אונאה, הלכה ג'

12. כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ", וכן אנו מריצים בקשותינו למרומים, דפיקו בתר דפיקו [הכאה אחר הכאה], בלי עייפות, ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו. באמונתינו ששומע תפלה הנו ית', אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה, בפעם אחת כי "יד ה' לא תקצר" ח"ו.

וז"ש הכתוב: "ילדים אשר אין בהם כל מאום וכו' ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך", ללמדך אפילו אותם שזכו למחילת עוונות, שנעשים כזכויות, שבזה אגלאי מילתא [מתגלה הענין] למפרע, שאין בהם כל מום, ועם כל זה, צריכים עוד כוח לעמוד בהיכל המלך, כלומר, לעמוד ולהתפלל ולחכות, בלי עייפות, אלא בדפיקו בתר דפיקו [בהכאה אחר הכאה], עד שמפיקים רצון השלם מהשי"ת.

ועל כן צריכים ללמוד מלאכה זו בטרם שנכנסים להיכל המלך, דהיינו לאזור כוח ועוז, לעמוד כעמוד של ברזל, עדי נפיק [נוציא] רצון מהשי"ת, כמ"ש "אל דמי לכם", אף על גב שהשי"ת נראה ששותק ואינו עונה, אל יעלה על דעתכם משום זה, לידום גם כן ח"ו, "אל דמי לכם", לא לזה כיוון השי"ת בדממה שלו, אלא להמציא לכם כח אחר כך, לעמוד בהיכל המלך, באותו שעה שלא יהיה לכם שום מום, ועל כן "אל תתני דמי לו"

בעל הסולם, אגרת ל"ד